לישראלים ולפפואנים יש אותם אבות קדמונים

ביום שני, ה-17 באוגוסט, נסעתי בתחבורה ציבורית מערבה לטארי (Tari), שבמחוז Southern Highlands בפפואה גינאה החדשה. בדרך העפר היו בורות וסלעים וצמיגי האוטובוס היו שחוקים וקרועים, ומבעדם ניתן היה לראות את הפנימית.

אחרי חוויות של ארבעה תקרים בדרך, הגענו לטארי בשעה 23:45, שהייתה שקועה בשינה עמוקה. הלכתי לישון ב-Tari Women's House. נאלצנו להקיש ולצפור עד שהצלחנו להעיר את הנשים באכסנייה, שפתחו לנו את השער.

טארי נמצאת בגובה 1,700 מ', והלילות קרים. ביקשתי מהנשים שירתיחו עבורי מים כדי שאוכל לשטוף מגופי את אבק הדרך. רחצתי בדלי בחדר המקלחת המשותף. בחדר שבו ישנתי היו שתי מיטות קומתיים עם מצעים ושמיכה. באכסנייה ישנו גם מטבח משותף.

כשהתעוררתי למחרת בבוקר ויצאתי החוצה, גיליתי שטארי נמצאת בעמק, מוקפת בהרים בגובה של 2,800 מ'. לשמחתי לא ירד גשם והשמש התחילה לחמם את האוויר. יצאתי לשוק לאכול בננות לארוחת בוקר והצטיידתי בבוטנים, מלפפונים וג'ינג'ר לארוחת צהריים. השילוב של השלושה מזין, וטעמם משובח שבעתיים משום שנקטפו באותו הבוקר.

בני שבט ההולי בלבוש מסורתי של יום חול בטארי (צילומים: אפרת נקש)

שאלתי על ורוניקה (אותה הזכרתי בפרק הראשון), והסבירו לי שהיא עובדת בסמוך לאכסנייה. הלכתי אליה והיא הזמינה אותי לישון בביתה. יעקב, בעלה, עובד במשטרה וביתם נמצא בשטח מגורי השוטרים. היה כיף להתארח אצלם. דירתם מרוצפת, יש בה מים זורמים וחשמל, וגם שולחן בחדר האוכל. אולם ורוניקה בישלה באש חיה בחצר, וכשסיימה להכין את האוכל היא פרשה מפה על הרצפה והגישה את האוכל על צלחות. ישבנו על המפה ואכלנו בידיים.

באזור טארי גרים בני שבט ההולי (Huli). ורוניקה היא הולית, ויעקב, בעלה, הוא משבט קופי (Kopi) בפולגה (Polga). שפות האם שלהם שונות, הם אינם מבינים האחד את שפתו של השני, וביניהם הם מדברים בפיג'ין (Pidgin).

ביום רביעי, ה-19 באוגוסט 2009, נסעתי עם תומאס לבית ההארחה שלו, Lakwanda Lodge, במרחק של חצי שעה נסיעה מטארי. התאכסנתי בבקתת קונאי עגולה שבה חלל אחד ושלוש מיטות. על המיטות היו מזרנים ועליהם פרושות שמיכות צמר. השתמשתי בבטנת המשי של שק השינה כמצעים. הלילות היו קרים מאוד.

בית ההארחה בנוי בתוך ג'ונגל על מדרון, ותומס ממלא אותו בצמחים רבים, ביניהם זנים שונים של סחלבים. במקום, ארבע בקתות שינה עגולות הממוקמות במשטחים מדורגים. המקלחת המשותפת היא בקתת עץ קטנה, ומהצינור יוצאים רק מים קרים. בשירותים המשותפים יש אסלה, אותה שוטפים עם דלי מים. המקום יפה ואסתטי.

ההולים: אנשי הפאות

ההולים היא הקבוצה האתנית הגדולה ביותר ברמה הדרומית. מספרם עולה על 65 אלף והם גרים באזור יותר מ-600 שנים. ההולים גרים בבקתות המפוזרות בעמקים המעובדים, בשטח של 2,500 קמ"ר. הם חקלאים וחיים על ציד, ליקוט צמחים וגידול תבואה. גינות הירק שלהם מוקפות בקירות בוץ של עד שלושה מ' גובה, ובגדרות עץ. הגדרות מסמנות את הגבולות, וגם תוחמות את התנועה של החזירים.

כמו במרבית השבטים בפפואה ניוגיני, הנשים עושות את מרבית העבודה, בעוד הגברים עסוקים בהופעתם החיצונית. בשוק של טארי ובשבילים ניתן לפגוש את הגברים כשהם לובשים את בגדיהם המסורתיים, מקשטים את גופם בטיט צבעוני, וחובשים פיאה מעובדת, ומכאן שמם אנשי הפאות. הפאה העשויה משערם שעל הראש, וכל מספר שנים השיער נגזז, מתווסף לפאה הגדלה והולכת, או משמש לבנית של אחת נוספת. את הפאות נוהגים לעטר בנוצות ופרחים, ואילו הצעירים מעטרים את ראשם בענפי שרך.

גברים הולים חובשי פאות מעשה שיער ראשם, שנגזז כל כמה שנים

החברה ההולית היא פוליגמית: גברים נושאים מספר נשים, אך לאישה מותר שיהיה רק בעל אחד בכל זמן. נישואין בין קרובים של עד שבעה דורות אסורים, ובני הזוג יכולים להכיר על ידי שידוך או בחירה אישית. גם כאן משפחת הכלה מקבלת מוהר, המשולם בדרך כלל בחזירים ובעלי חיים אחרים ממשק החי.

החתן אחראי לבניית הבית לכלתו. אחרי הנישואין תפקיד האשה הוא לגדל ילדים, לטפל בגינה, ולגדל את החזירים. במשפחות שבט ההולי גברים ונשים חיים בנפרד. הגברים בני אותה חמולה ישנים בבקתת הגברים, והנשים - כל אישה וילדיה גרים בבקתה נפרדת.

כששאלתי מתי הם מקיימים יחסי מין, נעניתי שבני הזוג נפגשים רק פעם בחודש כדי להתרבות, והגבר יודע את מועד הביוץ לפי צורת הלבנה. הזוג יוצא לג'ונגל באור יום למשך עשר דקות, ועושים זאת בעמידה. הבנים עוזבים את בית אימם בדרך כלל בגיל 8-7, ועוברים לגור עם האבא.

מכיוון שהאישה נחותה בחברה המקומית, הבנים מעדיפים להצטרף לגברים ולהתנתק מאימותיהם. יש מקרים של גירושין, והסיבה הנפוצה היא עקרות. במקרה של גירושין משפחת החתן מנסה לקבל חזרה את המוהר שנתנה למשפחת האישה. ורוניקה סיפרה לי שהיא שוקלת להתגרש, והביטוי שבו היא השתמשה היה "להחזיר את המוהר". פעמים רבות נשאלתי אם גם בישראל הגברים משלמים Bride Price, וראיתי שהתשובה השלילית לא מובנת להם.

נלחמים רק על קרקע, חזירים ואישה

להולים יש היסטוריה של מריבות בין קבוצות, והם נלחמים על שלושה דברים: קרקע, חזירים ואישה, בסדר זה. בן שבט ההולי דואג שיהיה לו הרבה משלושתם: אדמה לעיבוד, חזירים כמדד לעושר, והרבה נשים.

ההולים התפתחו בבידוד מן העולם החיצון, למעט קשרי סחר חליפין רופפים עם אנשי החוף. חלק מהם למדו וביקרו בעולם המודרני, ובחרו לחזור ולגור בצורה המסורתית בכפרם, בלי הרבה הסחות דעת והשאפתנות של החברה המודרנית. חיי הכפר ברמה ההררית פשוטים. יש מספיק אוכל טוב, המשפחות מגובשות ורוחשים כבוד רב לנפלאות הטבע.

ביום חמישי, 20 באוגוסט 2009, ביקרתי עם תומאס בכפר הרווקים פפגו (Pepego Bachelors Village). תומס שאל אותי איזה כפר ארצה לבקר, ואני בחרתי במרוחק, שאליו צריך לחצות נהר ולטפס הרים. בדרך פגשנו את פול, המורה של הכפר, שהיה לבוש בבגדי יומיום מסורתיים: פאה מעוטרת בנוצות, אזור החלציים מוקף בסריג שאליו קשורים זנבות חזירים, על חזהו מוצלב בילום מחבל ועלים קשורים מאחוריו ולזרועותיו.

הולי מנגן בחליל מסורתי. ההולים התפתחו בבידוד מן העולם החיצון

ירדנו לנהר בשביל בוצי וחלקלק. נכנסנו לקאנו ופול חצה את הזרם, תוך שימוש במשוט, אל הגדה שממול. פסענו בין ערוגות הבטטה והג'ונגל עד שהגענו לכפר הרווקים. כפר הרווקים מבודד מהקהילה. הרווקים גרים בג'ונגל חודשים לבדם כדי להוכיח את בגרותם. הם משלבים את לימוד המסורת עם תרגול של טכניקות ציד וטיפול ודאגה לזקני הכפר. הם חוטבים עצים ושואבים מים, ומביאים אותם לבתי הזקנים.

במשך תקופה של קיום עצמי, הם מגדלים את שיערם ומיצרים את פאותיהם. המורה מנחה את הרווקים בבנית הפאות השונות, בלחשים, מים קדושים ומסורת הקשורה לגידול ראש עם שיער בריא. הפאות חייבות להיות מוכנות לפני שהרווק יינשא.

ראשון פגשנו ילד בן תשע, שהוא או הוריו החליטו שיתנתק ממשפחתו ויתחנך בכפר הרווקים, על מנת ללמוד ולשמר את המסורת. שיערו עדיין לא היה מוכן לבניית פאה. הסתקרנתי להרגיש את התחושה של שיערו המקורזל של הילד, ונגעתי בו. נדהמתי מהמגע הרך והנעים, אולם מיד העיר לי תומאס שאסור היה לי לגעת בשיער ראשו, והתנצלתי עמוקות.

המשכנו לתוך הג'ונגל, שם פגשתי בני 40-20 שבונים פאה עגולה הנקראת "שיער הפטריה" (Mushroom Hair). השיער שנקצץ נאסף לקווצות, ונקשר אל הפאה. שלושה גברים ישבו מעל בור מי תהום, והמורה השתמש בקש מחודד כמסרק לפתיחת התלתלים המקורזלים ויצירת נפח. לאחר מכן טבל המורה ענף בבור המים וזרה טיפות מים על הפיאות, כדי שהשיער הכהה יבהיר מקרני השמש.

בשלב הבא פגשנו גברים עם פאה יומיומית (Everyday Wig), המוארכת לצדדים. בקרחת היער פגשנו גם גברים שלראשיהם פיאות טקסיות (Ceremonial Wig), המזדקרות כלפי מעלה משני הצדדים, וצבען חום כהה ושחור. כל הפאות היו מעוטרות בנוצות, בפרחים ובעלים. פול סיפר לי שאני האישה הראשונה שמבקרת בכפר שלהם. התיירוֹת המעטות מעדיפות להגיע לכפר קרוב יותר.

אין מים זורמים בכפר, אבל טוענים את הסלולר בחשמל

בכפרים בפפואה גינאה החדשה אין מים זורמים, ובמספר קטן של בתים משתמשים בגנרטור קטן למספר שעות בערב, בעיקר כדי לטעון את הטלפונים הניידים. בפפואה לקוחות חברות הסלולר משתמשים בכרטיסי שיחות בסכומים קטנים מאוד. כאשר מתרחקים מהעיר, הכרטיסים נמכרים במחיר מופקע. לתומאס יש גנרטור, וכל פעם הוא לקח מאנשים מכשירי טלפון לטעינה, או שהחזיר להם מכשירים טעונים.

הלכתי עם תומאס לבקר מגידי עתידות (Fortune Teller). תומאס קבע איתם שנגיע בצהריים, אולם שניהם לא היו במקום. ציינתי קודם שהמקומיים מתייחסים אחרת לזמן, ואחרי זמן רב הגיע אחד מהם. למגיד העתידות יש בקתה, בה הוא שומר גולגלות ועצמות של שבעה דורות של אבות אבותיו.

הגולגלות צבועות בצהוב ואדום. תומאס הסביר לי שכאשר שואלים את מגיד העתידות שאלה, הוא אוחז באצבע אחת בכל יד במוטות במבוק, שעליהן מונחת גולגולת ועצמות עטופות בעלי בננה, ועונה בהתאם לזרמים שהוא חש בידיו. מגיד העתידות האיץ בי לשאול שאלה, וסיפר שלפני חצי שנה היה אצלו זוג תיירים שרצה בילד. מגיד העתידות אמר להם שהאישה תהיה בהריון אחרי ארבעה חודשים, וכך היה. השאלה היחידה שעלתה בראשי היתה, האם הנסיעה שלי בתחבורה ציבורית ממאדאנג (Madang) לגורוקה (Goroka) תעבור בשלום. מגיד העתידות ביצע את הטקס, וענה שכן (וכך גם היה).

מגיד עתידות משבט ההולי מבצע טקס פולחני עם גולגלות אבותיו בטארי

תומאס משתייך לכנסייה שנקראת Seventh Day Adventist, השומרת שבת. נזכרתי שפיטר, המדריך שלי בטיפוס לפסגת הר וילהלם, סיפר לי שהוא השתייך לכנסייה זו תקופה מסויימת, אולם לא חש בנוח עם האיסור לאכול בשר חזיר, משום שבמקום ממנו הוא בא, החזיר חיה מאוד נחשבת.

סינגסינג צבעוני ועליז 

למחרת נערך מופע סינגסינג (Singsing) בבית הארחה, לכבוד צוות טלוויזיה גרמני ששילם עבור שישה מופיעים. כיוון שרציתי להשתתף בחגיגה, אמרתי לתומאס שאני אשלם עבור עוד ארבעה רקדנים. הסתבר שצוות הטלוויזיה הגרמני תכנן לישון בבית ההארחה של תומאס, אולם אחרי לילה אחד עבר ללון במלון מפואר בטארי, כי שלושת הגרמנים סבלו בתנאים הבסיסיים של המקום.

ההכנות לסינגסינג מתחילות שעות רבות לפני המופע. בערב שלפני הגברים יצאו לסבך לקטוף עלים ובחרו אותם בקפידה: עלים צהובים שעורקיהם ירוקים, אדומים עם פסים ירוקים ועוד. את העלים השחילו על מוט עבה מברזל, תוך הקפדה על הדוגמא שיוצרים העלים. בנוסף, עורות נמתחו על תופי הקונדו, תוך בדיקת הצליל המופק בתיפוף.

בבוקר הגיעו המופיעים אל רחבת דשא המוקפת עצים שונים, שלמרגלותיה זורם נהר ה-Tagali בקול רועם. כל אחד הביא את פאתו, פטריות שיער, פאות יומיומיות ופאות טקסיות. את האביזרים השונים והנוצות הביאו המשתתפים בכלים מבמבוק עטופים בעלי בננה.

הגברים ענדו על החזה בהצלבה שרשראות ארוכות של זרעים אדומים (זרעי Everlasting) משולבים בקונכיות לבנות. לצווארם ענדו שרשראות צבעוניות נוספות, מחרוזות של קונכיות, כשעל הגב מושחלים חטי חזיר ומקור גדול של העוף מקור-הקרן (Hornbill). את צווארם הקיפו במחרוזת מהשדרה השחורה של נוצת הקאסווארי הארוכה (Quill of Cassowary). לזרועותיהם ענדו הגברים חבקים קלועים מקנה, בתוכם נעצו עלים ירוקים טריים.

למותניהם קשרו פיסת אריג שהם סורגים, אותה קשרו בחבל. על פיסת הסריג בצבע חום בהיר וחום כהה קשרו רצועה סרוגה בצבע אדום עם שנצים. לרצועה חיברו קונכיות, ולקצוות השנצים חיברו שיער מזנב חזיר. מתחת לברכיים נקשרו חבלים דקים שנשזרו מקנה. כיסוי האחוריים שהוכן מהעלים הצבעוניים נקשר מאחור אל החבלים, או לחגורת קנים קלועים. לתוך האריג המכסה את אזור החלצים ננעצה עצם קאסווארי מעוצבת.

"את באה מארץ הקודש, מהמקום של ישו"

בעודנו ממתינים לצוות הטלוויזיה הגרמני, הקיפו אותי המופיעים ושאלו שאלות לגבי ישו, ירושלים, הנצרות והיהדות. הבאתי לרחבה את התמונות מהמקומות הקדושים לנצרות שהכנתי בארץ, הסברתי על המקומות הקדושים לנצרות בכנסיית הקבר: הגולגותה, אבן המשיחה, והקבר של ישו וחילקתי את התמונות כמתנות.

גברים הולים לקראת מופע הסינגסינג. ההכנות מתחילות שעות לפני המופע

אחד המשתתפים הוא רועה רוחני בכנסייה, שהסביר לי שהמקומיים מאמינים שלישראלים ולפפואנים יש אותם אבות קדמונים, ולכן אנחנו קרובי משפחה. הם מאמינים שבתקופת הקרח חל פיצול, כאשר חלק הגיעו לישראל, והם התגלגלו לפפואה ניוגיני. הוא הסביר לי על הדמיון בין אורחות חייהם לשלנו: קבירת המתים עטופים בבד (שאצלינו נקרא תכריכים); המילים: אבא, אמא, הר, השמות המפורשים של אלוהים: אדוני ויהווה; נוסף על כך, במקום גדל עץ אורן והם רואים בכך דמיון לישראל.

הקרבה המשפחתית היא בראש מעייניהם של הפפואנים, ולאורך הטיול התרשמתי מרצונם למצוא קרבת דם אל הישראלים. בעצם, פפואה גינאה החדשה היא המקום היחיד בעולם שבו ביקרתי, שבו אוהבים את הישראלים. כשסיפרתי שאני מישראל, התגובה היתה אווו, העיניים נפקחו, המבט השתנה, חיוך עלה, שפת הגוף והתגובות היו אחרים. "את באה מארץ הקודש, מהמקום של ישו" אמרו לי.

כמו בפולגה, כך גם כאן ובכל מקום שביקרתי בפפואה, בתוך שניות הייתי מוקפת באנשים שביקשו שאספר סיפורים. גם כאשר נדמה היה לי שלא הבינו את דברי, הם שתו בצמא כל מילה שיצאה מפי.

כשצוות הטלוויזיה הגרמני הגיע, עברו המשתתפים להכנות האחרונות. הגברים קישטו את פאות הראש: נעצו נוצות צבעוניות ופרחים. על פניהם מרחו איפור: ראשית מרחו את פניהם בלבן, על גבי הלבן צבעו בצהוב את המצח, העיניים והחלק העליון של הלחיים. את המחצית התחתונה של הלחיים צבעו באדום, תוך שהם מותירים פסים לבנים. השכמות והכתפים נצבעו אף הם בצבע אדום מהול בשמן. את הפסים הלבנים ניקדו בנקודות כחולות. טוני הסביר שבני שבט ההולי צובעים את פניהם בצהוב ואדום, כצבעי ציפור גם העדן. גם הכוראוגרפיה של הריקוד מחקה את תנועות הציפור.

חובשי הפאות הטקסיות הוסיפו ונעצו בפאה נוצות ארוכות של ציפור גן עדן, וחובשי הפאות היומיומיות ופטריות השיער הוסיפו ציצית אדמונית של ציפור גן עדן או של הקאסווארי: ציצית חומה של עוף צעיר או שחורה של עוף בוגר. לקראת המופע, פול, המורה של כפר הרווקים, הוציא קנה במבוק ובו מים, לחש תפילה, וגמע בלגימה אחת את המים.

בני שבט ההולי מנגנים בתופי קונדו במופע סינגסינג בטארי

ארבע נערות מתבגרות (שקיבלו מחזור חודשי) הצטרפו לחגיגה. הן הגיעו עם פנים מקושטות באדום וצהוב עם פסים לבנים, וראשיהן עוטרו בציציות של ציפור גן עדן. הבנות כיסו את אזור החלציים ברפיה עשויה מצמחים. קלטתי, שבעצם התשלום של התיירים היה רק עבור הגברים שהשתתפו במופע.

המראה היה צבעוני ומלבב, השמש שטפה את הרחבה והאירה את הרקדנים באור מיוחד. קולות הנהר התערבבו עם קולות התיפוף בתופי הקונדו והשירה של הרוקדים. לסיום אכלנו מוּמוּ עשיר וטעים, שכלל בשר תרנגולות שהביא במכוניתו צוות הטלויזיה הגרמני.

"רוצָה לבוא לכפר שלי?"

במשך השבוע התארח בלודג' צוות עובדים מגורוקה ו-Kundiawa. הכפריים מקיימים את עצמם מגינותיהם וחיות הבית שהם מגדלים, אולם אין להם כל מקור הכנסה כדי לממן לימודים לילדיהם ולרכוש בגדים.

הצוות הגיע כדי לסקור את העבודה של המקומיים העוסקים בפיתוח, שמירה על הגיינה ועוד. מקס, שגר בגורוקה, שאל אותי האם אני מתכננת להגיע לפסטיבל שיתקיים שם. כאשר עניתי בחיוב, הוא שאל באיזה מלון אתאכסן בגורוקה. עניתי לו שאני לא מתאכסנת בבתי מלון, אלא באכסניות בהן ישנים גם מקומיים, אבל אני מעדיפה לישון בבתים של אנשים, ובכפרים.

מקס ענה לי: "את רוצה לבוא לכפר שלי?" עניתי כן בהתרגשות, והוספתי שזה מה שאני הכי אוהבת. מקס רשם לי את מספר הטלפון הנייד שלו על פתק, ואני אמרתי לו באיזה תאריך אני מתכננת לנסוע בתחבורה ציבורית ממאדאנג לגורוקה. כל כך שמחתי.

הכנת המומו - בישול בתנור אדמה שכולל בשר תרנגולות

כששאלתי את המקומיים האם ישתתפו בפסטיבל בגורוקה, הם ענו לי בשלילה. כדי להשתתף בפסטיבל, המשתתף צריך לשלם את הוצאות הנסיעה והשהות בגורוקה, ולרובם זו הוצאה גדולה מדי. בפסטיבל גורוקה כל קבוצה בת 20 משתתפים קיבלה 500 קינה, וסכום זה אינו מכסה את ההוצאות של כולם.

המקומיים בטארי מצויידים בטלפונים ניידים, כפי שתיארתי, אולם קשה לסמוך על התקשורת במקום. לא מצאתי קפה אינטרנט אחד והשיחות בטלפון הנייד נקטעו לעיתים קרובות. העיקר שהצלחתי לשמוע את קולם של בניי, לשמוע ולהשמיע שכולם עליזים ומאושרים.

• לכתבות הקודמות בסדרה: פרק א' , פרק ב' , פרק ג' , פרק ד'
  

• אפרת נקש היא מאמנת אישית וצלמת, העורכת הרצאות על טיוליה ברחבי העולם. לאתר צילום הטבע שלה