ההמנון נדם
מישהו יכול להיזכר בהמנון רוק אחד גדול משנות האלפיים? רגע לפני סוף העשור, אור ברנע בודק לאן נעלמו כל השירים הסוחפים. בין הנאשמים: אטימות חברתית, האינטרנט ו"אמריקן איידול"
חייבים להודות: בחודשים האחרונים, כשסיכומי העשור מבצבצים מכל פינה וגם אנחנו וגלגלצ מבקשים מכם לעשות היסטוריה קטנה ולהכריז על שיר העשור, מתגלה עובדה קטנה. אמנם שירים יפים היו כאן, והרבה, אבל בפעם הראשונה מזה עשורים רבים, לא היה המנון. לא היה לנו ולו שיר אחד שנושא את הדגל, שיר אחד שצעירי העשור יכולים לאמץ ללב ולומר: זה השיר שלנו ואלו המילים שמספרות את הסיפור של כולנו.
נירוונה. בעשור הנוכחי היו זורקים אותם ל-MTV2
לפני שנחשוב מדוע פקדה התחושה המעיקה הזו ומה היא מסמלת, בואו ניזכר לרגע במצעד העשור של גלגלצ לסיכום שנות התשעים. השיר "One" של "U2" זכה במקום הראשון, כשלצדו שירים כל כך משמעותיים כמו "Nothing Else Matters" של "מטאליקה", "Smells Like Teen Spirit" של "נירוונה", ו-"Losing My Religion" של "REM". כל זה עוד מבלי להזכיר את האייטיז, שלמרות כל הפומפוזיות וההתפתחות הטכנולוגית באותן שנים, הקהל עדיין עשה את הבחירה החשובה ביותר והצביע לשיר "Another Brick In The Wall, pt. 2" מתוך "החומה" של פינק פלויד במקום הראשון (אמנם האלבום יצא ב-79', אך השיר הקלאסי יצא כסינגל בינואר 80').
כל השירים הסוחפים האלה הם אישיים וחברתיים כאחד. שירים מנקודת מבט של אחד או של חבורה קטנה, שמדברים - ויוכלו כנראה להמשיך לדבר - לכל העולם ובכל עת. מלבד הטקסטים האלמותיים, השירים, כמובן, ניחנו בפזמונים קליטים ומתגלגלים על הלשון. הם הפכו לשירים של דור, להמנונים. מישהו יכול להיזכר בהמנון הלאומי של דור המוזיקה בשנות האלפיים?
הדור האטום
אז מדוע החיסרון הזה בשירים מייצגים? ישנן כמה סיבות. הסיבה הראשונה, והקטנה יחסית היא "אמריקן איידול". אחד המיזמים המוזיקליים הגדולים ביותר של העשור, התוכנית של רשת "FOX", זכתה לפופולריות חסרת פרופורציות ושינתה לגמרי את הכללים, לא רק בארצות הברית אלא בעשרות מדינות בעולם, שקנו גם הן את הפורמט הבריטי של "פופ איידול".
במקום התמקדות ותמיכה ביצירה חדשה, הם חזרו לשירים ישנים ולחידושים. אנחנו - הפסדנו המון מוזיקה. אמנם התוכנית ידועה ביכולתה ליצור כוכבים שממשיכים להוציא אלבומים עם שירים מקוריים ומוכרים מיליונים, אבל לא יעזור להם, עד סוף הקריירה רובם תמיד יסומנו כזמרי חתונות איכותיים. אלה שפרצו עשו זאת לא בזכות היצירה האישית שלהם, אלא בזכות זו של מישהו אחר.
הסיבה השנייה היא דווקא חברתית, ובעיקר האטימות שתקפה את האמנים המובילים של הרוק. הגיוני לצפות ששמונה שנים עם בוש בבית הלבן, תיצור לפחות עוד עשר להקות מזן "רייג' אגנסט דה מאשין", אבל הסיטואציה לא הולידה אפילו אחת.
לא ש"רייג' אגנסט דה מאשין", הכועסת והאקטיביסטית, נחשבת להקה שמגיעה למקום גבוה בסיכומי עשור, אבל במהלך שנות התשעים היא בהחלט היתה לגורם משפיע שעזר לדחוף קדימה את המחאה והאכפתיות. ברור, היה לנו העשור עם ברוס ספרינגסטין, "פרל ג'אם" ו"הדיקסי צ'יקס", שחטפו בראש מתעשיית הקאנטרי כשהעיזו לצאת נגד בוש. כולם כמובן לא פחדו לומר את שעל לבם. אבל לצערנו, במבט לאחור, אף אחד מהאמנים האלה לא שינה דור.
"רייג' אגנסט דה מאשין". לא הגיעה גבוה בסיכומים (צילום: אור אלתרמן)
היחיד שאולי התקרב לכך הוא ג'יי זי, אבל הראפ וההיפ-הופ בעשור האחרון היו חזקים יותר בארצות הברית מאשר בכל מקום אחר בעולם, והשפעתו על מקומות קטנים בעולם, כמו ישראל למשל, לעולם לא תהיה שווה לזו של "U2", "מטאליקה", "נירוונה" או "פינק פלויד".
היה לנו גם את "גרין דיי", שהוציאה את "אמריקן אידיוט" שלה. אלבום אמנם עמוס במסרים חברתיים, בלדות קליטות וגם אחד האלבומים המצליחים ביותר של העשור, אך מצד שני, קשה שלא ללכת לאיבוד בתוך איפור העיניים השחור שעל עיני מנהיג הלהקה, בילי ג'ו ארמסטרונג, והמסחריות האדירה שאפפה את החבורה בעשור הנוכחי. מה גם שמוזיקלית, "גרין דיי" לא ממש הזיזה דברים ממקומם. לטס פייס איט, המודעות החברתית או הפוליטית מפי אמני המיינסטרים לא חדרה ללב הקהל בעשור הזה, בטח ובטח שלא למכתיבי דעת הקהל: תחנות הרדיו, ערוצי הטלוויזיה וכמובן, האינטרנט.
החלוקה הרגה את כוכב הטלוויזיה
מה שמוביל אותנו לסיבת ההיעדרות השלישית והדומיננטית ביותר. פעם היה לנו את הרדיו ואז, באמצע שנות השמונים, הקליפים הרגו את הכוכבים שלו. בשנות התשעים, ערוץ MTV הפך לנושא הדגל העולמי בכל הקשור להפיכת שירים להמנונים. הערוץ החלוצי היה אחראי כמעט באופן אבסולוטי לכל אותם השירים שזכו במקומות הראשונים במצעד העשור. יום אחר יום ושעה אחר שעה הערוץ הוביל במשך שנים את המהפכה המוזיקלית, ודאג לעצב עבורנו את ההמנונים האהובים. אמנם היו אלה האמנים שכתבו את המילים היפות, אבל הערוץ הוא זה שנתן להם את הלגיטימציה, כפי שעשה הרדיו במשך חצי מאה.
"דיקסי צ'יקס". העזו לצאת נגד בוש (צילום: AP)
אבל חולשתו של MTV החלה דווקא מתוך ההצלחה האדירה וריבוי האחים והאחיות שצצו לו, ביניהם VH1, ממנו יצאVH1 קלאסיק, MTV2 וכן MTV בייס, MTV היטס, MTV דאנס ועוד. ההיצע מבורך, אבל היה זה עוד צעד בדרך לחלוקה הבלתי פוסקת לז'אנרים בעשור הנוכחי. בעקבות הערוצים הרבים, לכל אמן נמצא מקום משלו ולא כולם חלקו את אותה ספינת דגל. התוצאה היא שאם בעשור הזה קמה להקה שנשמעת בגישתה או בצליל שלה, נגיד, כמו "נירוונה", היא מיד היתה נזרקת לעולם הרוק של MTV2 ונשארת שם, מבלי להיחשף לצופים רבים שאולי היו מתאהבים בה ומי יודע, אולי היו מוצאים אצלה גם המנונים.
ריבוי הערוצים אמנם החליש את כוחו של הערוץ המרכזי, אך מה שהרג את MTV סופית היה,
כמובן, האינטרנט. לא צריך יותר רדיו, לא צריך ערוץ מוזיקה, ולעזאזל, לא צריך בכלל כסף. כל אחד יכול לשיר, להקליט ולהפיץ. גם אם זה נעשה בצורה מאוד עצלה ומחופפת, הסיכוי להפוך ללהיט היסטרי ברשת הפך גדול מאוד.
מייספייס, יוטיוב, פייסבוק, Last FM, iTunes ועוד עשרות רשתות חברתיות וחידושים טכנולוגיים הפכו את העולם המוזיקלי למשהו מגניב יותר, עבור האמן והמעריץ כאחד. הם מספקים גישה כמעט לכל האמנים בעולם, לכל השירים, לכל רגע מוזיקלי קטן שבא לנו לצרוך באותו רגע. אבל גם הסלט הגדול שברשת, והכמות האינסופית של המידע, הפכו אותנו לחסרי סבלנות.
בעשור הזה, כוכבים ברשת באו והלכו במהירות שיא, כי הרי דקה וחצי ביוטיוב מספיקה לנו כדי לעבור כבר לדבר החדש הבא. גם כשההצבעה המוזיקלית בידינו, ללא עורכים מוזיקליים או מכובדים בחליפות שמחליטים עבורנו מה טוב או לא, קשה לנו למצוא שיר אחד שיהיה לנו כהמנון, שאיתו נרים את הראש ונצעד בגאווה. מכונת האינטרנט המוזיקלית אמנם זיכתה אותנו ביותר ומהכל, אבל גם שלא בשליטתה, החביאה הרבה מילים וצלילים מתחת לפני השטח. מי יודע, אולי המנון העשור שלנו קיים שם איפשהו, אנחנו פשוט לא מצליחים למצוא אותו.
כתבות נוספות:
גם לכם נעלמו ההמנונים? מהם האכזבות הגדולות שלכם מהעשור? ואולי בעיניכם אלה שטויות והעשור היה מלא בהמנונים? טקבקו במרץ את כל שעל לבכם.
