האב קוּק

הבמאי ספייק לי בחר באותו השיר לרגע השיא בסרטו הנפלא על המנהיג השחור מלקולם אקס וגם ענקי היפ-הופ כמו נאז, טופאק והרוטס הזכירו את קוק בשיריהם. בארץ הוא מוכר בעיקר בזכות להיטי פופ נפלאים כמו "Cupid" ו-"Wonderful World", אבל סמיואל קוק הקדים, וקידם, את הפופ של זמנו כמעט בכל כיוון אפשרי.

קוק נולד במיסיסיפי וכשהיה בן שנתיים העביר אביו, כומר בפטיסטי, את המשפחה, כהמוני מהגרים שחורים אחרים, מהדרום הגזעני לשיקגו שבצפון הליברלי. קוק שר מילדות במקהלות, והיה שש שנים סולן באחת מלהקות הגוספל המצליחות של שנות החמישים, ה-"Soul Stirrers".

את שירו הראשון כעצמאי הוציא בשם בדוי, דייל קוק, משום שזה היה צעד שברירי מאוד: קוק סיכן את מעמדו בקרב קהל הגוספל, שראה בשירי פופ הממוענים לנשים הפקרות, ושציפה מכוכביו לשיר אך ורק על ואל אלוהים. קוק גם הימר כששאף לכבוש את הקהל הלבן. עוד לפני שריי צ'ארלס עשה את זה, לפני שקמה חברת "מוטאון" שהתמחתה בכך, קוק היה לכוכב השחור הראשון בדורו ששבר גם מיליוני לבבות לבנים.

עטיפת "You Send Me". חבילת כוכבות נטולת חולשות 

"You Send Me", סינגלו השני כאמן סולו מ-1957, כבר יצא תחת שמו האמיתי, והגיע גם לראש מצעד הרית'ם אנ' בלוז וגם לראש מצעד הפופ הכללי. אמריקה כרעה לרגלי קוק, שהציע חבילת כוכבות נטולת חולשות. הוא כתב שירי אהבה קליטים ומשכרים והגיש אותם בקול שהיו בו גם מתיקות ותמימות, כמו ב-"Only Sixteen", גם כאב מחוספס כמו ב-"Bring It On Home To Me" וגם את הקול המדוכא והמושפל של קהילתו בגרסתו ל-"Summertime".

מנהלו של קוק היה אלן קליין, שלימים ישתלט על הביטלס והרולינג סטונס, וקוק היה מראשוני האמנים השחורים שהיו שותפים בבעלות על שיריהם, ומהאמנים הראשונים שפתחו לייבל משל עצמם, ב-1961. האמן הכי בולט שהחתים היה בובי וומאק. אגב, וומאק, לאחר הירצחו של קוק, נשא לאשה את אלמנתו ברברה. הקשר המשפחתי הסתעף כשאחיו ססיל התחתן עם הבת לינדה קוק, וססיל ולינדה הפכו לצמד מצליח בזכות עצמו, עם להיט בשם "Teardrops" בשנת 1988.

מוות מיותר ומשפיל

קוק נדמה כסופרסטאר בלתי שביר, אבל ב-1963 בנו מת בטביעה, ונדמה היה שמזלו מתהפך. להבדיל מכוחו האמנותי, חולשותיו האנושיות איימו עליו. קוק היה גבר של הרבה מאוד נשים, וזוגתו וגם משפחתו השלימו עם זה בשתיקה. אבל בליל דצמבר אחד בלוס אנג'לס, גרמה רדיפת הנשים למותו.

למשטרה המקומית הגיעו שתי קריאות: של אישה שהכיר באותו ערב, הביא לחדר מוטל ושלטענתה ניסה לאנוס, ושל בעלת המוטל, שדיווחה על חשד למוות. מסתבר שקוק נכנס שם למשרדי המוטל כשהוא חצי ערום, בחיפוש אחר האישה שנמלטה ממנו. מנהלת המקום נאבקה איתו, וירתה בו בזמן שדיברה בטלפון עם מעסיקתה. זו הזעיקה את המשטרה, שקבעה את מותו של קוק. התיק נסגר ונקבע שמותו נבע מהגנה עצמית. אבל מקורבי קוק טענו שהרצח היה מתוכנן ומבוים, ושמאחורי היוזמה - וגם העלמת הרבה ראיות מחשידות - עמדו אנשי הסי.איי.איי.

קוק. "דילן מבטא את העם שלי, כאילו הוא שחור" (צילום: Gettyimages) 

הטענה על קונספירציה אולי נולדה מתדהמתם של הקרובים, שמיאנו לקבל מוות כה מיותר ומשפיל, אבל נשענה גם על טיעונים סבירים. הימים היו ימי השיא במאבק לזכויות האזרח, וקוק היה הקול הכי אהוב באמריקה השחורה והקול השחור הכי אהוב באמריקה בכלל.

הוא תרם רבות לארגוני זכויות אדם, והיה לו בקנה את השיר שיהפוך לאחד מהמנוני תנועות המחאה של שנות השישים, "A Change Is Gonna Come". קוק סיפר שהושפע מ-"Blowing In The Wind" ו-"The Times They Are A Changin" של בוב דילן כדי ליצור את שירו הדגול וש"דילן מבטא את העם שלי, כאילו שהוא עצמו שחור".

מכות מהאח הלבן

השיר מתחיל (ומסתיים) בעיבוד מיתרים שמפלח את הלב גם בהאזנה האלף במספר, ואז נכנס הקול המושלם הזה. קול שבעצם מציג את כל היסטוריית העבדות של שחורים באמריקה: מהאוהל הקטן בצד הנהר, דרך קשיי המחיה, האדישות והמכות של האח הלבן, הנידוי והבידוד, הייאוש וההתחשלות בכוחות מחודשים. ומעל נישא הפזמון המעודד, המבטיח, של התקווה שתנצח, "עבר כבר המון המון זמן, אני יודע, אבל השינוי אכן יגיע".

"A Change Is Gonna Come" יצא רק לאחר מותו, והפך לשיר הכי מזוהה עם קוק. בין מאות האמנים שחידשו משיריו היו הרולינג סטונס, האנימלז, אוטיס רדינג, אל גרין, סולומון ברק, הסופרימז, רוד סטיוארט והנוויל בראדרז.

קוק פתח דלתות לענקי הסול של שנות השישים, והיה מעין חוליה מקשרת בין נאט קינג קול הרבה לפניו, לכוכבי מוטאון אחריו. בעיקר מדהים הדמיון בקריירה (וקצת בסגנון ההגשה) בינו לבין מעריצו מרווין גיי, שהיה גם הוא בנו של כומר, שגם הוא הבשיל ממאהב של להיטי פופ לאמן שהוא מתעד חברתי, ושגם הוא נרצח באותה העיר.