הרצח בדירת-הגג

לוחמי חירות ישראל - או לח"י - היה הגוף המושמץ ביותר והנירדף ביותר בארץ-ישראל של ראשית שנות ה-40, תקופת הנסיגה הגדולה של בעלות הברית ועליית כוחן של גרמניה ויפאן במלחמה העולמית השניה. לח"י - אשר אך שנתיים קודם לכן פרש מן האירגון הצבאי הלאומי בגלל השאלה העקרונית אם להילחם בבריטים חרף מלחמתם בנאצים, או לסייע לבריטים במלחמה, תוך כדי מאבק בגזירות

 הספר-הלבן, שכוונתן היתה להחניק את הישוב היהודי בארץ-ישראל - היה מורכב ממיספר מצומצם של אנשים, אשר התרכזו סביב יאיר, הוא אברהם שטרן, המשורר, הוגה-הדיעות והלוחם לחירות עמו.

אברהם שטרן, שעמד בראש הקבוצה הנרדפת, היה הנרדף בכולם.

חודש ינואר 1942 ראה את לח"י בירידתה. שניים מחברי המיפקדה העליונה פרשו. חלק ניכר מהאנשים המרכזיים נמצא במעצר. ניסיון לשדוד את הקופאי של "המשביר המרכזי" ברחוב אחד-העם נכשל; ותוך חילופי יריות נהרגו שני עוברי-אורח - דבר שהעלה את זעם הציבור נגד הלח"י.

זעם זה הגיע לשיאו ב-20 בינואר של אותה שנה, לאחר פרשת הפיצוץ ברחוב יעל 8. ברחוב שקט זה, בסביבת כיכר דיזינגוף, היה ללח"י חדרון על גג, עם כניסה נפרדת. הכוונה היתה להפוך חדר זה למלכודת מוות לקצינים הבריטיים, וולקינס ומורטון - המסוכנים והפעילים בכל אנשי הבולשת באיזור.

התוכנית היתה לפוצץ בחדר מיטען קטן, שיזעיק את השכנים, אשר יקראו למשטרה. החדר הוסווה כך, שכל מי שיסתכל פנימה יראה כי המקום שימש מעבדה לחומרי נפץ, ודם תרנגולות, שנשפך על הריצפה ישכנע את המסתכלים כי טרוריסט יהודי נהרג שם. או-אז יבואו הקצינים הבריטיים וייכנסו לדירה ואז יופעל מוקש חשמלי גדול, שהוטמן במקום.

בפתח הבית הוטמן מוקש חשמלי שני שניתן להפעלה מגג אחד הבתים הסמוכים. וזאת למיקרה שהקצינים יגיעו, יפנו את האזרחים ויישארו לבדם בכניסה.

אך, הדברים התפתחו אחרת. הפיצוך בחדר אמנם הזעיק את המישטרה. שלושה מהקצינים שנכנסו לחדר התרסקו בהתפוצצות המוקש החשמלי שהוטמן בארון, אבל, ביניהם לא היו ווילקינס ומורטון. שניים מהם היו הקצינים היהודיים שיף וגולדמן. השלישי היה הקצין טרנטון.

בינתיים, החל קהל רב נאסף במקום. עתה נשארה האפשרות השניה: פיצוץ המוקש בכניסה לבית. אלא, שקרה משהו מוזר. הקצינים הבריטים ווילקינס ומורטון אכן הגיעו למקום. אולם הם לא מיהרו לפזר את הקהל. או-אז החליט המפעיל לוותר על הפעלת המוקש. ווילקינס ומורטון נשארו בחיים.

טבח בדיזנגוף

שבוע לאחר מכן הוכה לח"י מכה קשה ביותר. ארבעה מראשי האירגון שנמצאו בחדר שברחוב דיזינגוף 30 הופתעו על-ידי אנשי הבולשת הבריטית כשווילקינס ומורטון בראשם.

ג'ופרי ג'קסון מורטון, הטוען כי המונח "רוצח" פוגע בו ומוציא עליו לעז, ניצב באמצע החדר כשפניו פני רוצח, ועיניו מתרוצצות בחוריהן. פיתאום כיוון את אקדחו מול אברהם אמפר, אחד מהארבעה, וירה אל בטנו שלוש יריות. אחר כך ירה שלוש יריות אל זליג ז'ק, שאך זה נמלט ממחנה המעצר ממיזרע. הוא הסתובב פעם נוספת וירה שתי יריות במשה סבוראי, השלישי שבחבורה. לאחר שסבוראי נפל, ניגש אליו מורטון וממרחק של מטר ירה בו פעם נוספת.

לאחר שהיה "בטוח" ששלושתם "גמורים" - טען את אקדחו שנית, פרץ לעבר בית השימוש, שם הסתתר הרביעי, יעקב לבשטיין, וירה בדלת הנעולה חמש-שש פעמים.

הוא לא פגע בלבשטיין, אולם, לבשטיין, שניסה להימלט במורד צינור המים, נורה בידי בלשים אחרים, שהקיפו את הבית.

הארבעה שכבו מתבוססים בדמם שעה ארוכה, מבלי שתוגש להם עזרה ראשונה. קציני מישטרה בכירים באו לראות בניצחונו של מורטון. אנשי האמבולנס של "מגן דויד אדום" שהגיע למקום, חבשו את הפצעים. אך, הקצינים הבריטיים סירבו להתיר את העברת הפצועים לבית-החולים, לטיפול רציני יותר.

רק כעבור שעתיים הגיעו טנדרים של המישטרה והעבירו את הפצועים לבית-החולים הממשלתי ביפו, שם נותחו אמפר וז'ק - ומתו כעבור ארבעה ימים. לבשטיין וסבוראי נשארו בחיים.

הם לא החזיקו נשק כאשר הפתיע אותם מורטון.

אותה תקופה לא היה לאברהם שטרן מקום לגור בו. הוא היה מתהלך עם מיזוודה קטנה ומיטה מתקפלת ומוצא מקום לינה ארעי שהוחלף מפעם לפעם. בחודש ינואר מצא לו מקום מגורים זמני בדירתם של משה וטובה סבוראי, ברחוב מזרחי 8, בדרומה של תל-אביב. היתה זו דירה בת חדר אחד, פרוזדור קטן, מיטבח ובית-שימוש.

לכאורה אמור היה שטרן להישאר במקום מספר ימים - עד אשר תוסדר בשבילו דירה אחרת. אך, רצה הגורל והוא נשאר שם עד יומו האחרון, כי מצא את מותו מכדורים שנורו מידו של אותו מורטון.

אבל, נחזור נא לבית-החולים הממשלתי. דקות אחדות לפני שהוציאו את גופות זליג, ז'ק ואברהם אמפר הופיע מורטון כשבת צחוק שטנית על פניו, וזעק לעבר שני האחרים, שפצעיהם לא היו קשים: "יו אר בלאדי לאקי" - אתם ברי-מזל ארורים.

גופה מתחת לסדין

את מורטון ראו השניים פעם נוספת, היה זה ב-12 בפברואר, בשעה אחת בצהרים, מיספר שעות לאחר שמשה סבוראי ביקש להעביר לאישתו הודעה מבלי דעת, כי יאיר נמצא עדיין בדירתו. היתה זו אמו של הפצוע השני, לבשטיין, לה מסר סבוראי את כתובת אשתו - מיזרחי 8ב'.

בצהריים נקראו סבוראי ולבשטיין בנפרד לחדר המתים של בית החולים הממשלתי. מורטון ניצב שם ליד גופה מכוסה בסדין. הוא גילה את פני ההרוג ושאל: "האם אתה מכיר אדם זה?"

ולסבוראי אמר: "אני הרגתי אותו בדירתך!"

היתה זו גופתו של יאיר.

משך זמן רב היה סבוראי משוכנע, כי באשמתו הגיעו הבריטים לדירתו ברחוב מיזרחי ב'. אבל התברר כי לבולשת הבריטית היתה הכתובת ידועה מזה זמן מה. אפילו הקשרית של יאיר, חיסיה שפירא, סיפרה, כי שבועיים לפני אותו יום החליטה להפסיק לבוא למקום, כיוון שהרגישה שעוקבים אחריה. שכנים סיפרו, כי מזה ימים אחדים ריחרחו שוטרים ובלשים בסביבה, וכי בלש ניצב על גג בית, מול הדירה של סבוראי.

אפילו טובה סבוראי סיפרה, כי יומיים לפני מותו של יאיר עבר על פניה ברחוב בלש יהודי, אותו הכירה כאשר השתתף בחיפוש שנערך בדירתה הקודמת בשדרות הקרן הקיימת בתל-אביב.

סבוראי לא ידע כל זאת. הוא האמין, כי באשמתו אירע הדבר - עד שברח מהכלא, שש שנים לאחר מכן וגילה כי לא הוא האשם. המישטרה עלתה על הכתובת זמן רב לפני שמסר אותה לאימו של לבשטיין.

ומה ארע באותו יום ה-12 בפברואר 1942?

בשעה שש בבוקר הגיעה למקום חיסיה הקשרית. היא מסרה את הדואר ונשארה בדירה כשעתיים. בצאתה שכחה את מישקפיה. שטרן, שהיה מתהלך בבית בנעלי-בית, כדי לא להקים רעש - נהג לחמוק אל תוך ארון הבגדים כל אימת שדפקו בדלת.

באותו בוקר התפללו טובה סבוראי ושטרן, כי חיסיה לא תחזור לקחת את מישקפיה. האם ניבא להם ליבם את העומד להתרחש?

בדם קר

זמן קצר לאחר מכן נצמד לפתע שטרן אל הדלת הפנימית, ואמר: "מסתכלים עלינו דרך התריסים". טובה סגרה את השלבים. בשעה 9:30 נשמעה דפיקה חלושה בדלת, שטרן נכנס, כרגיל, לארון, ורק אז פתחה טובה סבוראי את הדלת. ממולה עמדו הקצין ווילקינס ושני בלשים. ווילקינס היה אדיב, כדרכו, אך הורה לבלשים לערוך חיפוש.

ברגע האחרון ממש נתגלה שטרן בתוך הארון. הבלש החל להוציאו ביד אחת, כשהשנייה שולפת את אקדחו. טובה סבוראי זינקה וניצבה ביניהם ואמרה: "לא תירה בו - תירה בי!" ווילקינס התערב, והבלש החזיר את אקדחו לכיסו.

אז החל החדר להתמלא בבלשים - וביניהם מורטון. ידיו של שטרן הושמו באזיקים. טובה סבוראית הורדה למטה, למכונית-מישטרה קטנה. קצין ניצב ליד המכונית והסתכל למעלה.

אחר נשמעו שלוש יריות.

"רוצחים את יאיר" - זעקה סבוראית - והורחקה מהמקום.

אין ספק, כי מורטון ירה בשטרן הכבול. הוא תירץ אח"כ את היריות בטענו כי לאחר פרשת המוקש ברחוב יעל 8 בתל-אביב חשש כי גם הדירה הזאת ממולכדת, וכאשר עשה שטרן נסיון לגשת אל החלון - חשש, כי הוא עומד להפעיל את מנגנון המוקש - וירה בו.

קשה לשער כיצד יכול היה שטרן להפעיל מנגנון של מוקש בידיו הכבולות. יתר-על-כן, טענה זו של מורטון אינה עומדת במיבחן עדויותיהם של חבריו הבלשים, שהיו עימו בדירה.

מתיתיהו שמואלביץ, מראשי הלח"י לשעבר, סיפר מפי הסרג'נט דיי, מראשי המחלקה היהודית בבולשת הבריטית, כי השוטר טאנאנט, שנשאר עם מורטון ושטרן בדירה לאחר שטובה סבוראי הוצאה משם, מסר, כי מורטון הדף את שטרן אל החלון וירה בו מספר יריות. אחר נפנה אל טאנאנט ואמר: "אתה ראית, שהוא ניסה לברוח דרך החלון".

טאנאנט העיד כפי שביקש ממנו מורטון. אך הן לדיי והן לטאנאנט היה ברור כי שטרן נורה בדם קר.

לאחר שגופת שטרן הורדה, מכוסה בשמיכה מישטרתית והועברה לבית החולים ביפו, נסע לשם מורטון, כדי להיות נוכח בזיהוייה על ידי שני אנשי הלח"י, סבוראי ולבשטיין. שניהם לא השיבו לו.

על אף רוגזו על כך נראה מורטון שבע-רצון מעצם מעשהו. מיד לאחר מכן הוא יצא לבית החולים "הדסה" בתל-אביב, שם נמצא הקצין היהודי, המפקח דיכטר, שנפצע אף הוא במלכודת ברחוב יעל, ואמר: "נקמתי את דמך ואת דמם של שיף, גולדמן וטרנטון".

מורטון לא אמר את האמת. זאת ניתן לראות מעצם העובדה, שבהודעה הרישמית נאמר, כי שטרן נהרג בנסותו להימלט. מורטון עצמו כותב בסיפרו, כי ירה בו בשל החשש להפעלת מוקש-מלכודת השאלה העיקרית היא: האם ירה מורטון בשטרן על דעת עצמו, או על דעת הממונים עליו?

קצין בריטי שביקר בארץ לפני שנים מספר גילה, כי השלטונות המנדטוריים האמינו שעם סילוקו של שטרן יבוא הקץ לטרור האנטי-בריטי.

הם טעו כמובן.