אוהבים לשנוא

איך התחילה שנאת האחים הזו, של האחים, בני יעקב את אחיהם יוסף? מהיכן השנאה הנוראית, המצמררת המתוארת בפרשת השבוע שלנו "וישב"? שנים אני שואל את עצמי האם זה באמת ייתכן? האם אחים יכולים להגיע לכזו שנאה? לרצון לרצוח את אחיהם? הנוסחא נמצאת בפסוק בודד (בראשית ל"ז, ד') המתחלק היטב לזוגות מילים, שלכל אחת משמעות בפני עצמה, ולכולם יחד משמעות משותפת. הפסוק המתאר את התפתחות שנאת אחי יוסף אליו, כתוב כך:

כִּי-אֹתוֹ

אָהַב אֲבִיהֶם

ְולֹא יָכְלוּ,

דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹום"

"ויראו אחיו" – המבט המתבונן, המגדיר, המחפש פגמים ועוולות באחיו במקום בעצמו. הוא הסדק הראשון. המבט - המתבונן החוצה ומשווה - מה יש לי? מה יש לו? מי נאהב יותר ומי פחות? מי קיבל יותר ומי פחות? במקום לחוות את מה שיש 'בפנים' מתעסקים בדירוגים 'חיצוניים'. במקום להתעסק 'במה' מתעסקים ב'כמה'. במקום להתעסק בעצמי אני בוחן ומבקר את אח שלי (אגב: גם יוסף לא טמן ידיו בצלחת שהרי עליו נאמר כי הביא את הדיבה הרעה של אחיו לאביו).

נמשל מהיר לחברה הישראלית: החרדים מבקרים את החילונים (אצלם הכל הרי בסדר). החילונים מבקרים את החרדים (כמובן שגם אצלם הרי הכל בסדר). המתנחלים מבקרים את המשטר והחברה השמאלית מדי לטעמם וההיפך. תת-הזרמים בחברה היקרה שלנו, עסוקים בביקורת החוצה, ומעט מאד בביקורת פנימה.

"כי אותו" - השלב הבא, הוא למקד את המבט בקורבן התורן. המקופחים חייבים להגיע להסכמה בניהם. השותפות בתחושה מעצימה אותה. ומעניקה לה מעין תוקף. 'הראיה' עליה דיברנו קודם מחפשת הגדרות ברורות וחדות. הבעיה היא, שמאד קשה לדרג. כי לכל אחד יש סיפור שונה, רקע שונה, גיל שונה, אופי שונה, קשרים שונים. ולכן המקופח, חייב לקבל תמיכה מהסביבה החברתית/ משפחתית. תחושת הקיפוח מגבשת סביבה קהילה של מקפחים. ומה שבאמת מגבש את הקהילה, זה האויב המשותף. 'ה - 'אותו' הזה שכולם אוהבים לשנוא. ועם כולנו מסכימים שהוא מקבל יותר, אז אנחנו בודאי צודקים.

נמשל מהיר: לכל תת-זרם יש אויב משותף, מוגדר. ה'אויבים' עשויים גם להתחלף מעת לעת. שאלה למחשבה, מיהו ה'אויב' המוצהר ה'אותו' של הזרמים העיקריים המרכיבים את החברה שלנו?

איך מחלקים את העוגה?

"אהב אביהם" – כאן אנחנו מגיעים לקצפת, למנה העיקרית. את מי אוהב 'האב' הסמכותי? האב עם שאר הרוח, בעל הנכסים והעוצמה המנהיגותית, את מי הוא אוהב? למי הוא תופר את 'כתונת הפסים'? איך האב השולט, מחלק את העוגה (התקציבית)? מי מקבל יותר ומי פחות? מי בכלל לא? אבל החמור מכל הוא ש 'האויב המשותף' הוא זה שזכה באהבת האב. הוא בבת-עינו, הוא מקבל יותר, הוא זוכה ליותר תשומת לב. אבל תמיד 'האויב המשותף' יקבל יותר. תמיד יראו את מה שיש לו ולא את מה שאין לו.

"מכל אחיו" – מעניין, שאחרי כל הטינה המצטברת הזו, הם עדיין 'אחיו'. הם הרי כבר מזמן מבודדים אותו, ממקדים אותו כמטרה לחיצי ביקורתם הנוקבת. כאן האחווה פועלת כבומרנג. במקום שהאחווה תזין את רגשות החמלה החסד, האמפתיה. אותה אחווה ממש הופכת לחרב פיפיות. הקירבה היתרה שבין יוסף לאחיו הופכת לדלק המזין את תבערת הקנאה. לכן המילה הזאת, "אחיו" מופיעה פעמיים בפסוק בן 14 המילים. אם הוא לא היה אח שלהם, או לא היה שייך לחברה שלהם, אזי לא היו להם ציפיות והקנאה והשנאה לא היו מגיעים לעוצמות כה הרסניות. שימו לב שהצירוף 'מכל אחיו' – מופיע באמצע מזמור השנאה הזה. הוא שורש הפורענות – "מכל אחיו".

"וישנאו אותו" - שימו לב שהרגשות גואים רק אחרי הגיבוש השכלי של מערכת היחסים ויצירת 'תיאוריה של רוע'. אחרי הראייה העוינת, הבדיקה והדרישה הממוקדת. אחרי שנאספו הראיות, וכתב התביעה גובש והושלם. רק אז, פורצת השנאה כמו לבה רותחת, המכלה את כל מה שעומד בדרכה. קשה להתמודד עם השנאה הזו. היא איננה רגש מקרי, גחמה אימפולסיבית גרידא. השנאה נבנתה 'אריח על גבי לבינה' במשך זמן רב ובאופן יסודי. כל פעם שאתם מדברים במתינות עם שונא של ממש, מהמחנה 'האחר', אתם בודאי חשים שאי אפשר לשכנע אותו. יש איזו שהיא אטימות לא מובנת, לכאורה. זו טעות, בנינו את התיאוריה של הרוע, במוסדות החינוך, ינקנו אותו מגיל צעיר, טפטפנו אותו בתנועות הנוער, העיתונות הכללית והמגזרית תרמה את חלקה, הרבנים והסופרים, המנהיגות הפוליטית והעיתונאים. כל אחד במחנה שלו, הוא לבינה בקיר האטימות העבה החוצץ בין המחנות.

"ולא יכלו" - עד עכשיו, הקיר החוצץ הינו עבה , נטול חלונות. אבל עוד לא יצקו את הקיר. הלבנים עוד ניכרות. ניתן לשלוף אותם, ניתן לעקור כמה מהן ממקומן. זה קשה, אבל לא בלתי אפשרי. הם כבר שונאים אותו, אבל יכולים לשרת איתו באותה יחיה צבאית, יכולים לעבוד באותו מקום עבודה, ולגור באותה שכונה. אבל עכשיו מערכת היחסים הזאת יוצאת משליטה . כבר 'לא יכולים' , הרגשות יוצאים משליטה ומציפים את התודעה. זו איננה 'שנאה לוגית' זו כבר 'שנאה רגשית' מציפה ומשתלטת.

"דברו שלום" – כבר אי אפשר לדבר. שונאים? בודאי.

אבל אפשר לנהל גם דיאלוג עם שונאים. מעווים את הפנים בגועל ומדברים. אבל כאן יש קיר יצוק בין האחים ליוסף. כבר אי אפשר אפילו 'לדבר שלום'. האחווה הסתלקה לחלוטין. הזרות והעוינות השתלטו על התודעה. אף אחד' כבר לא יודע מהיכן זה התחיל. וזה כבר לא משנה. העובדות כבר לא יכולות לבלבל את העמדה הרגשית המוצקה. הוא כבר לא אח, ספק אם הוא אדם בכלל. הוא 'חרדי', 'חילוני', 'ימני' , 'שמאלני', 'מחללי שבת' 'מתנחל' 'יסמני"ק', 'נוער הגבעות' 'דוס', 'כופר', 'משתמט', 'הסדרניק', 'ג'ובניק', 'סרבנים', וכו' וכו'.

מכאן הדרך, לאלימות, לאיבוד שליטה איננה רחוקה.

אבל יש גם ניצוץ של אופטימיות, "מכל אחיו". שורש השנאה, הפורה ראש ולענה, יוכל בנסיבות מסוימות להתהפך חלקית. אבל זה יחייב טיפול שורש אלים למדי, מהסוג שיוסף מעניק לאחיו במצרים, אבל זה כבר פרק אחר בסאגה הבלתי נגמרת.