בן לו היה לי

סיפור ממזרי על ממזרים

פרשת השבוע פותחת סדרה ארוכה של סיפורי יוסף (בראשית לז – סוף הספר). באמצע סיפורי יוסף השתרבב בצורה מעוררת פליאה פרשנית, סיפור יהודה ותמר (בראשית לח):

יהודה נושא אשה כנענית המכונה 'בת שוע'. ליהודה ו'בת שוע' נולדים שלשה בנים: ער, אונן ושלה. את ער, הבן הבכור, מחתן יהודה עם אשה בשם תמר. ער נפטר לפני שנולדו להם ילדים ואונן, הבן השני, מתבקש לייבם את תמר (ללדת לאלמנה בן שישא את שם האח המת). אונן ממאן ללדת בן לאחיו, הוא 'משחת זרעו ארצה' (ומכאן ה'אוננות') אלהים מעניש את אונן והורג גם אותו. יהודה שולח את תמר לבית אביה ומבטיח לתת לה את בנו הקטן, שלה, אך הוא גם חושש: "כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו". 'בני האחרון או בנה היחיד' אומר לעצמו יהודה ומסרב להגיש לאשה 'הקטלנית' את בנו הקטן כייבם. מתישהו תמר מבינה את התרמית.

ימים חולפים ו'בת שוע', אשת יהודה, נפטרת. עם תום ימי האבל, בשעה שיהודה הולך לגזוז את צאנו, מתחפשת תמר לזונה וממתינה לו. יהודה רואה את הזונה ונענה לפיתוי. כיוון ש'אין עליו כסף' מבטיח יהודה ל'זונה' שלוח לה גדי עיזים ועד לבוא החד-גדיא הוא נותן בידה ערבון: מטה, חותם ופתילים (מה שמקביל בימינו בערך למסירת תעודת זהות, פספורט ופרטי כרטיס האשראי גם יחד). כשיהודה מנסה לפדות את הפקדון הוא מגלה כמובן שהזונה נעלמה.

לימים מתגלה ליהודה כי כלתו הרה לזנונים ובלי פקפוק הוא מצווה 'הוציאוה ותשרף'. בשלב זה שולפת תמר את הפקדון ויהודה מודה: "צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי" ולתמר נולדו מזרעו תאומים: זרח ופרץ, ומכאן ואילך יהודה לא 'יודע' עוד את תמר.

כיצד השתרבב ביינות צרור סיפורי יוסף הסיפור ה'ממזרי' אודות כשלונו המביך של יהודה ונועזתה של תמר? בערך באותה צורה בה השיגה תמר זרע מיהודה; בגניבה, בעקשנות, בנואשות תוך חתירה מגמתית לטעון טענה שאינה יכולה לחדור בדרך המלך. מישהו ביקש לספר על העבר הלא מכובד של שבט יהודה. הזרע גנוב, הסיפור גנוב. אין חדש בשמי ממלכה.

'מה תתן לי?' זעקת העקרוּת

תמר נואשת, הסיכוי האחרון לילד חומק בין מחוגי השעון המתקתק של חייה, היא בוחרת לסכן הכל בשביל ילד - את הכבוד ואת החיים. בסופו של דבר וכנגד כל הסיכויים היא מצליחה כפליים, נולדו לה תאומים. כשיהודה מגיע אל תמר המחופשת לזונה היא שואלת אותו: 'מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי' לכאורה לפנינו 'שאלה עסקית שבין זונה ללקוח' אלא שזו גם זעקת הערירים באשר הם. האם תתן לי זרע פורה? האם סוף סוף אתברך בילד? יהודה מבטיח: 'גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן' האם לפנינו רמז לשלה אותו הוא מנע ממנה בטענה שהוא 'קטן'? האם לפנינו רמז לילד?

תמר אינה הערירית היחידה הזועקת את זעקת 'מה תיתן לי', לפניה זעק אותה גדול המאמינים, אברהם (טו, ב): "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי". השאלה החוזרת בשני הסיפורים מזמינה להשוות בין תמר לאברהם וללמד זכות על תמר. אם אברהם התקשה להאמין לאלהים מי אנו כי נלין על תמר?! אלהים חוזר ומבטיח לאברהם ילד ולעומתו, מוסיף יהודה לכזב בכלתו. יהודה נמצא בכזיב, לבנו הבכור קוראים 'ער' והוא, בהתאם לשמו 'רע בעיני ה'. שמו של בנו השני 'אונן' מעיד על חוסר הפורייות של הקשר ואילו הבן השלישי, גם הוא כשמו - שלה המשלה, ההבטחה שאינה מתקיימת. תמר תלויה ביהודה, אברהם תלוי באלהים ולשניהם משאלה אחת מהכוח השולט על פוריותם 'מה תיתן לי'?! בזכות אברהם כאבה וחרדתה של תמר לגמרי מובנים.

הזונה הצדיקה

עוד לימוד מרתק מזמנת לנו ההשוואה בין שני הסיפורים. הצורה 'וייחשבה' מופיעה בתנ"ך שלש פעמים בלבד ושלשתן בבקשות של הורים עקרים; בסיפור יהודה ותמר, בברית בין הבתרים ובסיפור חנה ('ויחשבה עלי לשיכורה'). הנואשות של העקרות המקראיות גורמת לסביבה לחשוב עליהן כל מני מחשבות: שיכורה? זונה? לא, עקרה... עוורונו הרגשי של יהודה מתואר בקביעה: 'ויחשבה לזונה' וזאת לעומת צדיקותו של אברהם ואמונתו בהבטחה האלהית לזרע, עליה נאמר (טו, ו) "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". אברהם האמין בה', תמר נדרשה להאמין ביהודה זה כל ההבדל. תמר הייתה יכולה להיות צדיקה כמו אברהם וזאת בתנאי שיהודה היה עושה מעט צדקה וחסד. נדמה לי שההשוואה בין הסיפורים מבקשת ללמד אותנו שצדיקות היא עניין תלוי הקשר – כל סיטואציה והצדיקות הראוייה לה.

יהודה חותם את הסיפור בתיקון, בנכונות לראות את האמת ולהודות בה בפומבי: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי". הזנות של תמר זוכה בסופו של תהליך, לאותה מעלה כמו ההמתנה של אברהם. הזנות הפכה לצדק "ויחשבה לה לצדקה...".

הפחד מפני הכזב והאשליה

השמות המכזבים בהם משופע סיפור עריריותה של תמר מפנים אותנו לסיפור נוסף על אשה חשוכת בנים (והשוואה זו עורכים למעננו חז"ל במספר מדרשים).

מלכים ב פרק ד

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם: ... וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ ...וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן: וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח: וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אתי אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע: וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים: וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ: וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת: ... וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי: וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי...

'אל תכזב

בשפחתך' מתחננת-מתגוננת השונמית מפני סכנת האשליה שבהבטחתו של אלישע הנביא. לאחר מות הילד היא תוקפת את אלישע ומזכירה לו: 'הלא אמרתי לא תשלה אותי'.

ויהודה? הוא מותיר את תמר 'אלמנה בית אביה' עם האשליה ועם הכזב: "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה (יהודה) בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ" אל מול הנראות ונשמעות של זעקות השונמית, אל מול ההבטחה האלהית שניתנה לאברהם, אנו נותרים עם תמר המכה בחזה הכוזב של יהודה עד כזוב דם, או פשוט יותר – עד שהיא מחליטה לעשות מעשה של צדק, לקחת את מה ששיך לה בדין: יהודה שיחק במגרש של אלהים – מנע פרי בטן, איים בלקיחת חיים - הקביעה המתקנת, המחזירה לו את המבע האנושי: 'צדקה ממני', היא המינימום שיכול היה לעשות למענה יהודה.

גם כך לא כתוב בתנ"ך

מורי, פרופ' יאיר זקוביץ ופרופ' אביגדור שנאן למדו אותי לנבור בשרידי מסורות מקראיות ותלמודיות (וכל מה שביניהן) על מנת לחפש סיפורים אבודים, ביקורת קדומה שהושכחה, מערכת יחסים שהודחקה או אהבה אסורה. לחפש 'סיפורי ממזרים', סיפורים שלא צעדו בדרך המלך של המסורת. ספרם 'גם כך לא כתוב בתנ"ך' (ששמו מעיד עליו שהוא אח צעיר לרב המכר: 'לא כך כתוב בתנ"ך') הגיע לידי היום - הצצתי והתענגתי... ל"א פרקים על סיפורים מקראיים שאינם כתובים כך בתנ"ך אלא בשלל (עצום) של מסורות מאוחרות. הספרתי כבר לקרא את פרק י"א 'יהודה ותמר בראי ספר היובלים'. קל להבין וחכם לדעת. לרוץ ולקרא.