פפואה: כשהכפר מוצף, שטים בקאנו לשירותים

הספיק (Sepik) הוא הנהר הארוך ביותר בפפואה גינאה החדשה (1,126 ק"מ), והוא זורם מהרמה צפונה ומתפתל בדרכו אל ים ביסמרק (Bismarck Sea). הנהר גדול ורחב, ומשמש ערוץ תחבורה מרכזי.

אגן הספיק הוא אזור מרתק של חיי נהר, תעלות מים רדודים באזורים המוצפים בתקופה הגשומה, ומנהגים מסורתיים יחודיים. תנאי המחייה בטיול היו בסיסיים, הלחות העיקה, השמש קפחה והיתושים הטרידו. אמרו לי שבעונה היבשה שבה טיילתי יש פחות יתושים, אבל היו הרבה והם היו אגרסיביים. שטנו על הנהר בסירת קאנו ארוכה, שהיא בעצם סירה העשויה מגזע עץ אחד שתוכנו כורסם, עם חרטום מעוצב כראש תנין. ראיתי סירות קאנו המתאימות לגודלו של ילד, וכאלו שאורכן יותר מ-20 מטרים.

באגן הספיק המקומיים גרים בבקתות על כלונסאות כדי להגן על עצמם מפני שטפונות, ביקורם של זוחלים למיניהם, ושבטים אחרים. הבקתות עשויות מחומרים טבעיים, הקירות, הרצפות והגגות עשויים מדקלים, הנקשרים באמצעות חבלים העשויים סיבי קנים. כדי להגיע לחדר בו לנים מטפסים במעלה סולם מוטות עץ אל משטח הבקתה.

מסכות, חיצים מקני סוכר, וקליפות קוקוס מקשטים את גג הבית. באזור הספיק הגברים ישנים בנפרד מהנשים. המקומיים רוחצים בנהר, ומכיוון שהגברים מאמינים שטומאת הנשים מזהמת, הם רוחצים בפלג נחל אחר.

המקומיים חיים ממה שהטבע מספק: דגים וחסילוני נהר, קוקוס, פפאיה, מנגו, אננס וקמח המופק מדקל הסגו (Sego). הכפריים יוצרים חפצי אמנות מרהיבים, כאשר הנשים יוצרות סלים מסיבי היער וכלי חומר, ואילו הגברים מגלפים מסיכות ופסלים מעץ.

לכל דבר בטבע יש נשמה

הנצרות, כמו במקומות אחרים בניוגיני, מעורבת באמונות מסורתיות. למרות שרוב התושבים נוצרים והולכים לכנסייה מדי יום ראשון, עולמם הדתי כולל גם אמונה ברוחות של האבות הקדמונים. הם מאמינים שלכל דבר בטבע יש נשמה, כולל עצמים דוממים. הנהר שורץ תנינים, ותושבי הנהר מכבדים אותם כי הם החזקים והאכזריים ביותר בסביבתם. הם גם צדים את התנינים, מגדלים אותם, ומוכרים את עורם.

לאורך הספיק אין חשמל גם לא גנרטורים, ולכן לא היתה אפשרות לטעון את סוללת המצלמה. בלילה הארנו עם פנסים ונרות. השפעת המערב ניכרת בשימוש בסירים, מנועים לקאנו, חולצות ומכנסיים. פרט לשני כבישי גישה המובילים אל הנהר, האחד בפאגווי (Pagwi) והשני באנגורם (Angoram), הגישה אל הכפרים הפזורים לאורך הנהר היא רק דרכו. בנהר שטות סירות קאנו ציבוריות (PMV), ופעם בחודש שטה בנהר מעבורת אספקה.

שיט על נהר הספיק - הנהר הארוך ביותר בפפואה (צילומים: אפרת נקש) 

העיר וויווק (Wewak) במחוז East Sepik היא נקודת המוצא לסיורי שייט אל עומק נהר הספיק ויובליו. את נהר הספיק מחלקים לשלושה חלקים: תחתון, תיכון ועליון. נקודת המוצא לחלק התיכון של הספיק בו ביקרתי היא פאגווי, אליה נסעתי עם כריס, ג'ורג' ועוד שני חברים. הדרך העפילה על רכס הרים, כשמשני צידי הכביש צמח ג'ונגל עבות וירוק. השמים היו מקושטים בעננים לבנים ויפים. עצרנו על אם הדרך בשני שווקים, ונהניתי מהפירות הטריים.

אחרי נסיעה קשה של שש שעות, הגענו לפאגווי. פגשתי את צוות הקאנו: מייקל - בעל הקאנו והמשיט, יוג'ין, אחיו של כריס - הטבח, וג'ורג', שהגיע איתנו - המדריך. בתרגיל מעניין הורדה חבית דלק מהטנדר, והועמסה על הקאנו. אחרי שהעמסנו גם צידניות אוכל, עלינו על הקאנו והפלגנו במורד הנהר.

באגם הדיג קורוגו (Korogo) ירדתי עם ג'ורג' ויוג'ין. על גדת הנהר חיכה לנו ליינוס (Linus), עימו צעדנו לעבר הכפר יאמוק (Yamok). 

האכסניה בנויה על כלונסאות גבוהים

בכפר יאמוק התארחתי באכסניה של ליינוס. הבית בנוי להפליא, השלד מעץ, הסכך מדקל סגו, והחיבורים מקנים. רק הדלת לחדרי היתה מחוברת במסמר, שנשלף אחרי יומיים. ליינוס הסביר לי שהחבלים מקנים חזקים יותר. כמו כל הבקתות באגן הספיק, גם האכסניה בנויה על כלונסאות גבוהים.

ליינוס סיפר לי שהוא מארח בשנה 12-10 תיירים. הוא אילתר עבור האורחים שלו מקלחת שדה, מוקפת בניילון שחור. מי המקלחת נשאבו ממי תהום, צבעם היה אדום ולכן המגבת והבגדים נצבעו אף הם באדום. אחרי המקלחת אכלנו ארוחת ערב בבקתה סמוכה גבוהה ובה חלל אחד.

למחרת ביקרנו בשני בתי רוחות, מתוך שמונה שיש בכפר (בפיג'ין Haus Tambaran). בית הרוחות הוא מקום משכנן של רוחות הרפאים, המאכלסות טוטמים, עצמים מגולפים בעלי משמעות מיסטית. בית הרוחות של הגברים הוא מבנה מקודש, והוא לב ליבה של תרבות הכפר. הבית משמש רק את הגברים, אשר עסוקים בהקמת הבית, בהכנת הטוטמים עבורו, ומבלים בו שעות ארוכות. הם מתרווחים תחת צילו של המבנה, מגלפים, מדברים או ישנים.

טוטמים בבית הרוחות ביאמוק. המבנה הקדוש הוא לב ליבה של תרבות הכפר

הארכיטקטורה של בית הרוחות מרשימה. כיוון שבית הרוחות הוא סמל נשי, הכניסה היא במבנה וגינאלי ופעמים רבות היא מעוטרת בדמות אשה שהוגינה שלה גלויה. חלל הבקתה גדול, ובקומת הקרקע מקובעים מסביב דרגשים בגובה של כמטר המשמשים לישיבה ונמנום.

במרכז בית הרוחות מונחים טוטמים מרשימים וחפצי אומנות תלויים על העמודים. חפצי האומנות כוללים מסכות מגולפות וצבועות, עמודי התמך אף הם מגולפים וצבועים בחומר, או מצויירים בצבעים שהוכנו מחומרים טבעיים בגוונים לבן, שחור, אדום וצהוב. לכל חמולה בבית הרוחות יש חיה שמייצגת אותה, כגון חזיר, נחש, תוכי שחור, תנין וכלב. הסבירו לי שכל החיות חשובות למקומיים.

כל הגברים היושבים בתוך בית הרוחות עברו טקס חניכה בו חרצו בגבם צלקות בצורה של עור תנין. טקסי החניכה מתקיימים אחת לכמה שנים, עבור קבוצת נערים מגיל 15 ומעלה. המקומיים מאמינים שבטקס החניכה המתבגרים נולדים מחדש כגברים, ורק אז מותר להם להסתכל על נשים, הם מסוגלים להקים ולטפל במשפחה.

הצבת עמודי התמך, עליהם מונחים חפצי אמנות כמו מסכות מגולפות וצבועות

השכמנו לטקס הנחת אבן פינה לבית רוחות חדש

בבית הרוחות נוהגים כבתוך כנסייה, ואסור לחבוש בתוכו כובע או כיסוי ראש. חל איסור קפדני על נשות הספיק להיכנס לבית הרוחות, אולם נשים זרות רשאיות להיכנס פנימה וגם לעלות לקומה העליונה. גם לילדים עד גיל 15 אסור להיכנס אליו, וגם לגברים שעברו את גיל 15 ולא עברו טקס חניכה.

ביום ששי השכמנו קום כדי לחזות בטקס הנחת אבן פינה לבית רוחות חדש: הצבת עמודי התמך מגזעי הגרמות וקאווילה. במשך כל הלילה היכו גברי הכפר בתופים, ועם אור ראשון החלו בהצבת העמודים. גברים רבים מהכפר הגיעו לעזור, כולל גברים המשתייכים לבתי רוחות אחרים, מחמולות אחרות. היה מדהים לצפות בפתרונות היצירתיים והיעילים להצבת העמודים הכבדים בצורה ישרה ומפולסת.

אחרי ארוחת בוקר של בטטה ותארו שנקלו באפר ופירות נהדרים, הלכנו לראות את תהליך הפקת הסגו. דקלי הסגו גדלים בר בביצות בהן מי התהום גבוהים, והיישוב חילק את השטח בין המשפחות השונות. הגבר עוזר לאשה לכרות גזע של דקל סגו, אולם כל תהליך ההפקה, שהיא פעולה פיזית מאמצת, מתבצע על ידי האשה.

הגברים בבית הרוחות עברו טקס חניכה בו חרצו בגבם צלקות בצורת עור תנין

לדקל הסגו תפקיד מאוד חשוב בחיי המקומיים: את ליבת הגזע מפוררים ומכינים ממנו קמח לאכילה; מענפיו מכינים סכך לגגות שעמיד 50-40 שנים; מענפיו מכינים גם וילונות לחדרי האוכל; משידרת הענפים מייצרים קירות; מהחלק של שדרת הענף הקרוב לגזע, שהוא בצורת U, מכסים את קצה הגג; את שדרת הענפים ניתן לקלף ולארוג ממנה קירות; ומהעלים הרעננים בראש הסגו יוצרים רפיה לכיסוי אזור החלציים של הגברים והנשים.

איפור הנשים מנוגד למסורת

בימי חמישי מתקיים שוק סחר חליפין קרוב ליאמוק בין נשות הנהר, הגרות על גדות הספיק, לנשים הגרות עמוק יותר בתוך היבשה. הנשים מהיבשה מביאות סגו מעובד, בננות, פפאיה וקוקוס, ואילו נשות הנהר מביאות דגים שונים וחסילוני נהר.

נשות הנהר פורסות את מרכולתן במעגל פנימי, ונשות היבשה מתמקמות עם מה שהביאו במעגל החיצוני. בהינתן האות, הנשים מהיבשה נוטלות את גושי הסגו המעובד, פוסעות לפני נשות הנהר ומציעות אותם בתמורה לדגים שונים וחסילוני נהר. לאחר שמסתיימת החלפת הסגו, עוברות נשות היבשה ומציעות את הבננות, הקוקוס, ולבסוף הפפאיה.

ג'ורג' הוא בן יאמוק, והוא אירגן עבורי סינגסינג בבית הרוחות של החמולה שלו. הלכנו לבית הרוחות, שם התכוננו הגברים למופע. רפיה כיסתה את אזור החלציים מלפנים, וענפים נתלו מאחור. את פניהם וגופם משחו באפר שחור מעץ מיוחד, אחרים משחו את גופם בחומר חום.

כשפניהם שחורים, נשכבו הרקדנים על דרגשי הישיבה והשינה, והמאפרים איפרו את פניהם ביצירות מופת, תחילה בגוון הלבן, ואחר כך בצהוב. הצילום של האנשים בפפואה היה אתגר מאוד מיוחד בגלל פניהם הכהים, וכאשר משחו את פניהם בשחור והתאפרו בתוך בית הרוחות לא היה מספיק אור כדי לצלם אותם. לבקשתי הם יצאו החוצה והמשיכו במלאכת האיפור על הדשא.

איפור הפנים לקראת סינגסינג ביאמוק. את הפנים מושחים באפר מעץ מיוחד

המופע החל לצלילי חלילי במבוק ותופי הגרמות שבקעו מתוך בית הרוחות. המחוללים על הדשא הוסיפו למוזיקה נקישות בגזעי במבוק. האיפור של הנשים היה צנוע יותר. הסתבר לי שאיפור הנשים מנוגד למסורת, וייתכן שהנשים מוסיפות מעט איפור למען התיירים.

סימני המים נראים בבירור על הכלונסאות

מייקל המתין לנו עם הקאנו, והפלגנו לכפר קאנגאנאמאן (Kanganaman), שבו גרה החמולה של כריס (המפעיל של הטיול מוויווק), ובו יש למשפחה בית הארחה. האכסניה שימשה כבסיס לשלושת הימים הבאים וממנה יצאנו לבקר בכפרים אחרים.

בוקרו של יום שבת היה אביך עם שכבה עבה של רטיבות ושמים אפורים. נכנסנו לקאנו, הפלגנו אל הגדה המערבית של הספיק, והלכנו לכיוון של הכפר פאלמביי (Palambei). הגדה המערבית של הספיק נמוכה יותר, ובעונה הגשומה, מינואר ועד מאי, היא מוצפת. ביוני פני המים יורדים והכפר נשאר יבש עד דצמבר.

הבקתות בנויות על כלונסאות גבוהות מאוד, כדי שרצפת הבקתה תשאר מעל המים בעונה הגשומה. סימני המים נראים בבירור על הכלונסאות, וגובה המים משתנה משנה לשנה בהתאם לגשמים היורדים באותה שנה. באחד מבתי הרוחות ראיתי סימן של גובה המים מ-1973, להערכתי כ-2.5 מ'. בתקופה שהכפר מוצף נעים התושבים בקאנו מבית לבית וגם אל השירותים.

בבתי הרוחות של פאלמביי הקומה השנייה, הגבוהה מאוד, מלאה בחפצי אומנות יפהפיים, פסלי עץ מגולפים, מסיכות וציורים. חפצי האומנות אינם מחוברים, כך שאם יש צורך, ניתן יהיה להרים עוד את חפצי האמנות כדי שלא יפגעו במי השטפונות.

גברים רוקדים בטקס הסינגסינג המסורתי בקאראראו

נכנסנו לפאלמביי מנקודה אחת, שם המתין לשובנו מייקל עם הקאנו. אולם ג'ורג' החליט לגוון ולצאת בדרך אחרת. כדי לקרוא למייקל, יוג'ין תופף את התיפוף האישי של מייקל בגרמות שהיה במקום (בכל אזור הספיק אין קליטה או מכשירי קשר). כאשר המקומיים עוברים את טקס החניכה, הם בוחרים לעצמם מקצב אישי, וכאשר הם שומעים אותו, הם יודעים שקוראים להם.

כפי שתיארתי קודם, הגרמות הוא תוף גדול, וצלילי התיפוף עליו נשמעים למרחוק. באופן דומה ישנו מקצב תיפוף מיוחד שקורא לכל הגברים להתכנס בבית הרוחות, ומקצב אחר מתריע שהגברים יורדים לנהר להתקלח, ולכן הנשים מתבקשות להתרחק מהמקום.

טקס חניכה בספיק כנקמה

אחר הצהריים הלכתי עם דוד לבית הרוחות של קאנגאנאמאן. כמו בכל האזור, לבית הרוחות שתי קומות, ועבודות האומנות פזורות בהן. בקומה השנייה היה ציור מדהים על גבי קליפת דקל, שדוד צייר.

בבית הרוחות פגשתי את תומאס, נער בן 18, שעבר טקס חניכה בניגוד לרצונו בכפר מלינגיי (Malingei) הסמוך. תומאס גר בוויווק, והגיע לבקר את דודו בקאנגאנאמאן. נער אחר שעבר חניכה לקח את תומאס למלינגיי, אל האתר שבו מבצעים את טקס החניכה.

תומאס, שלא גדל באזור, לא ידע שאסור לו להגיע לאתר, כי הוא מעל גיל 15 ולא עבר חניכה. תושבי מלינגיי כעסו מאוד, תפסו את תומאס ובכוח חתכו בעורו צלקות. מסר הועבר לקאנגאנאמאן שהם ישחררו את תומאס תמורת 100 קינה. תושבי קאנגאנאמאן גייסו את הכופר ושטו אל מלינגיי בלילה, כדי להחזיר את תומאס לחמולה שלו בקאנגאנאמאן.

כשפגשתי את תומאס, שלושה שבועות אחרי הטקס, הוא היה מרוח בחומר מכף רגל ועד ראש. הוא ישב כל היום בקומה העליונה של בית הרוחות, והתכסה רק כשירד לשירותים וכשהלך לישון בבית דודו, משום שאסור לנשים ולילדים לראות אותו.

תומאס בבית הרוחות של קאנגאנאמאן. עבר טקס חניכה בניגוד לרצונו

טקס חניכה מבצעים בדרך כלל לכמה נערים יחד שעברו את גיל 15, כך שהם שוהים בצוותא בבית הרוחות, מעין קבוצת תמיכה, במשך שישה חודשים. מכיוון שתומאס היה לבד, הכפר החליט להקל עליו. תומאס אמור להישאר בבית הרוחות חודשיים, ובתקופה זו ימרח את גופו בחומר מספר פעמים ביום.

תומאס נראה לי עצוב, מבוייש, עיניו מושפלות והוא לא חייך. דויד אמר לי שהם מרגישים שהוא עבר אונס. המקרה היה נקמה למקרה שאירע לפני 70 שנה, כאשר שני צעירים מהכפר מלינגיי שלא עברו טקס חניכה נכנסו לבית הרוחות בכפר קאנגאנאמאן.

תושבי קאנגאנאמאן אסרו אז את שני הצעירים והעבירו אותם טקס חניכה בכוח. מאז עבר המידע מדור לדור להיזהר מנקמה צפויה של תושבי מלינגיי. אבל תומאס חי בוויווק, ורק הגיע לבקר את דודו בקאנגאנאמאן, ולכן לא היה ער לאיום של נקמה. מכיוון שלפני 70 שנה תושבי קאנגאנאמאן ביצעו טקס חניכה לשני צעירים, יודעים התושבים שיש להיזהר מנקמה נוספת מהכפר מלינגיי.

הברשתי את רגלי, עד שבהונותי חזרו להיות ורדרדות

ביום רביעי השכמנו קום והפלגנו במורד הנהר עד לאנגורם, הנמצאת 113 ק"מ מזרחית לוויווק. כמידי בוקר, בתחילת המסע היה מעונן וקריר אך עד מהרה העננים התפזרו והשמש קפחה. השתמשתי במטריה כדי להגן על עצמי מפני השמש. באנגורם הסתובבנו בשוק מקומי קטן, קנינו אננס, בוטנים טריים, מלפפונים ואגוזי קוקוס.

אחרי ארוחת הצהריים הטעימה, עלינו על ה-PMV ונסענו לוויווק. מחצית הדרך היתה סלולה, אולם מחציתה מלאת בורות וסלעים. ה-PMV היתה משאית 4x4, עם ספסלים משני צידיה. הנשים עם התינוקות והילדים הקטנים ישבו בחלקים הסמוכים לתא הנהג, בעוד הגברים יושבים בחלק הקרוב לפתח.

חזרתי בשמחה לביתם של דום וכריס. במקלחת קירצפתי את גופי וחפפתי את שיערי. מכיוון שבמהלך המסע נעלתי רק סנדלים, הברשתי היטב את כפות רגלי, עד שבהונותי חזרו להיות ורדרדות. נהניתי מהמים הזורמים מהצינור שמעלי, אפילו שיצאו ממנו רק מים קרים.

• לכתבות הקודמות בסדרה: פרק א' , פרק ב' , פרק ג' , פרק ד', פרק ה' 
  

• אפרת נקש היא מאמנת אישית וצלמת, העורכת הרצאות על טיוליה ברחבי העולם. לאתר צילום הטבע שלה