מה רוצים מישיבות ההסדר?

משום מה, מתעצמת הנטייה להגדיר את החיבור של צה"ל לישיבות ההסדר כקו פרשת המים של יישום ערכי מרות ואחדות הפיקוד. השיח הציבורי מתרכז במה שמכונה "הסמכות הכפולה", "המחויבות המפוצלת", "קונפליקט הנאמנויות" - המלמדים לכאורה כי רק עם הגיעם של תלמידי הרבנים באופן מאורגן לצבא, החל איום האי-ציות להוראות הדרג המדיני והצבאי לקרום עור וגידים.

כאילו לא היה כאן יעקב חזן שהבהיר כי בני הפלמ"ח לא יצייתו לפקודות שיהיה בהן כדי לקדם את "המשטר האימפריאליסטי", כדבריו, שיוביל לחיבור בין ישראל למדינות המערב ולא לגוש "השמש העולה" הקומוניסטי.

חזן כפה על בן גוריון את שירותם של בני קיבוציו במסגרות נפרדות, על מנת שרוחה של מפא"י לא תשרה עליהם במסגרת "צבא העם", הקפיד להיפגש עם קציניו ומפקדיו אותם כינה "האקטיב המהפכני של מפ"ם בצבא". קצינים הוזמנו לסמינרים רעיוניים של מפ"ם, שם דיווחו להנהגה הפוליטית על תוכניות המטכ"ל וקיבלו הוראות מפורשות שלא לציית לפקודות צה"ליות שיסתרו את דרך המפלגה.

לא היה מדובר ביחידים או זוטרים, אלא באלופי פיקוד ורמטכ"לים. מינויים בכירים והכרעות מרכזיות בתחום הביטחון נאלצו לעבור דרך קבלת האישור של ראשי מפ"ם. ואילו כשאריאל שרון ביקש לגייס לוחמים ליחידת ה-101, הוא הבטיח לראשי הקיבוץ המאוחד כי השפעת מפא"י, ולא מפ"ם, היא שתשרה עליהם.

הייתה זו מלחמת לבנון הראשונה במסגרתה פעולת כיבוש ביירות בוטלה, עקב חששו של אריאל שרון כי אחרי אלי גבע תבוא סרבנות המונית. שרון אף ביטל צווי גיוס ליחידות מילואים אורגניות מהצנחנים עקב חששו מאי גיוס המוני ומאורגן. את נסיגת צה"ל לרצועת הביטחון הסביר הרמטכ"ל דאז משה לוי ככזו שנבעה משיקולים פנים חברתיים, ולא מסיבות אסטרטגיות, בשל חששו כי תנועות הסרבנות ההמוניות יותירו את מפקדי צה"ל בלבנון ללא חיילים שילכו אחריהם.

אין לשכוח כי הייתה זו הנוכחות הצה"לית ברצועת הביטחון שנסתיימה בקול ענות חלושה עם הכרעתו של לא פחות ולא יותר אהוד ברק, שלאחר מקרה "עופר שרון" הבין כי הנו שבוי בידי "ארבע אמהות" וחייליהן בצה"ל. שרון, בן של אחת ממייסדות התנועה, סירב להסתער עם חבריו למארב בדרום לבנון, והסביר זאת בנכונותו להעביר מסר לחבריו הלוחמים כי אין להלחם על מטרות "בלתי ראויות", מה שזיכה אותו לאחר מעשיו לבן היקיר של שלל תנועות מחאה וסירוב שהפכו אותו לסמל ולמופת ציבורי.

החשש מסרבנות אף הוביל אז את הצבא להימנע מלגייס לשירות בדרום לבנון אנשי מילואים החשופים יותר מחיילי החובה לקריאות הסרבנות וההתנגדות לשירות בלבנון.

הרב מלמד - צ'ה גווארה החדש

היו אלה תנועות הסרבנות שפעלו בתקופת האינתיפאדה הראשונה והשנייה שאילצו את הצבא לשנות את פקודות הפתיחה באש, להטביע עצמו במגמת משפטיזציה אין סופית ולכפות על עצמו קוד אתי בהובלת פילוסוף בכיר שבעצמו קרא לסרבנות בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. וכל זאת על מנת לזכות ללגיטימציה מצד מי שהיו אז שדרה הפיקוד המרכזית בו – עירוניים ובני קיבוצים ש"צו התנועה" הועדף על ידם על צו המטכ"ל וההנהגה האזרחית הנבחרת.

אז מה רוצים מישיבות ההסדר? שירות במסגרתו מחולק הזמן בין הישיבה לבין הצבא? הרי הדפוס נוצר בקרב חיילי הנח"ל שביצעו את שירותם הן בבסיסי האימונים והן בקיבוץ.

שירות במסגרתו נחשפים הם לרבנים בעלי פרופיל אידיאולוגי עצמאי ואנטי ממלכתי? הרי הדפוס נוצר עת שירתו בצה"ל המזוהים עם המפלגה או התנועה, תהיה זו מפ"ם, שלום עכשיו או "יש גבול".

שירות במסגרתו נדרש הצבא לאשרור תמידי לפקודותיו מצד מנהיגים רוחניים טרם הפעלתם? במה שונה הדבר מהנכונות להפוך את "נשות ווטש" לחלק בלתי נפרד מההכשרה הצבאית טרם שליחת החיילים למחסומים? פעולה שנועדה "להתיידד" עם קבוצות האם של המשרתים.

ואין לשכוח את העובדה הבסיסית כי חטיבת כפיר ועמיתותיה, בהן משרתים בני הציונות הדתית, תושבי ההתנחלויות, היא בעצמה תוצר של איום מתמיד בסרבנות. רק שזו סרבנות חילונית-שמאלית. שכן יחידות אלה הוקמו לאחר שהתברר לראשי הצבא כי "דור זכויות האזרח" יסרב לאבטח יישובים, מחסומים ונתיבים מעבר לקו הירוק ונאלץ להפקיד את המלאכה בידי בני המקום.

השיח צבאי בעת ההתנתקות נועד כאילו להוות נבואה שתגשים את עצמה בכל הקשור למעמדה של הציונות הדתית בצה"ל. מפקדיה הוצגו כמי שאמורים לבצע פוטש צבאי. עמי איילון נזכר אז בערגה בפרשת אלטלנה. לראשונה החל צה"ל במיון פוליטי של חייליו והרחיק יחידות דתיות מביצוע המשימה. ראשי מערכת הביטחון שזוהו כמתנגדי המהלך (משה יעלון ואבי דיכטר) הודחו, והאזרחים הופחדו מפני הגולם שיקום על יוצרו. אך דבר מאלה לא התרחש.

את ההתעקשות לערוך זובור לרב ישיבת הר ברכה לא ניתן שלא לקרוא באופן פוליטי. הנה הלך "הפודל של ביבי", כפי שמכונה לאחרונה אהוד ברק בקרב חברי מפלגתו שלו, ועשה מעשה. אז עשה.

האם בכך עצר את הבנייה בהתנחלויות שלמרות ההקפאה יושבים כעת על המדוכה מי שמנסים לקדמה? האם בכך כפה מהלך מדיני פייסני? התנגד לחוק משאל העם? או האם בכך העצים את כוחו של אותו רב מלמד, שנתפס כקוריוז במסגרת רבים מחיילי הציונות הדתית, והפך אותו לצ'ה גווארה של המחנה? אותו רב שטרם נרשמה תופעת סרבנות המונית בקרב תלמידיו, שטרם אותרה תופעה המרדה מצד מעריציו, שטוריו התפרסמו רק בשבועון מגזרי, והנה כעת יהפכו בין לילה לטקסטים שהציבור כולו ייחשף אליהם, ילמדם לעומק ויהפכם לבסיס הדיון הציבורי.

החשש מסרבנות עתיד ללוות את הצבא כל עוד הוא צבא עם. הפוליטיקה האזרחית תהיה תמיד, במסגרת מודל זה, חלק מהמגרש הצבאי. נשים שיבקשו לקדם את מעמדן יובילו את "המהפכה הפמיניסטית" במגרש הצבאי, כך גם ארגוני זכויות אדם, הומו-לסביים, תנועות שמאל ו.... כן, גם אנשי ימין.

אך כל עוד תלמידיו של אותו רב מסוכנים לצבא כמו סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון החשופים למרצים שקוראים להם להתנגד לשרת את "הכיבוש", אין צורך ואף לא הגיון בפעולה קולקטיבית נגדם. מי מאלה שיסרבו - יואילו להישלח לכלא. נכון, הם יזכו לפרסים מצד גורמי ימין קיצוני ממש כמו שסרבני השמאל זכו לשלל תמיכות כלכליות ומשפטיות מצד גורמי שמאל.

הרחקתו של הרב מלמד וסימונה הקולקטיבי של ישיבתו כפורעת חוק רק תתרום להפיכתם לגיבורים ותשווה את מעמדו לזה של מח"ט או מג"ד שחייליו מחויבים להישמע לפקודותיו. מי שחשב שכך יקטין את עוצמתו, ישיג את ההיפך. ומי שמספיק מפוכח להבין את טיבה של ההכרעה, הרי שביקש להצית את העימות ולא לעמעמו תוך קטיפת הישג פוליטי רגעי על חשבון מצבו השברירי של צבא העם הישראלי.  

 ד"ר אודי לבל, מרצה במכללה האקדמית ספיר ובמרכז האוניברסיטאי אריאל