להתגונן מפני הצבא של מלמד

התקפת רבני ישיבות ההסדר וקבוצות חיילי מילואים בוגרי הישיבות על החלטת שר הביטחון לנתק את ישיבת הר ברכה מההסדר עם צה"ל, מחייבת את החברה הישראלית להתגונן מפני צבא דו ערכי, שלא לומר דו לאומי.

"דבר מפורסם הוא שענייני המצפון קודמים לפקודות", אמר וקבע הרב מלמד, כדי להצדיק את תמיכתו בסרבנות. אם כך, על מה הוא קובל כאשר הוא נאלץ גם לשלם את המחיר? הרב מלמד מבקש בעצם שתלמידיו ישרתו בצבא בעל ערכים, חוקים ונורמות מוסריות אחרות מאלה שקבעה מדינת ישראל.

תומכיו, ארגוני ימין וכמה מבוגרי הישיבה, מנסים להצדיק את עמדתו בכך שישיבות ההסדר הוציאו מתוכם לוחמים טובים וחיילים נאמנים. אבל היותו של צה"ל צבא ישראלי ויהודי, נובע קודם לכל מההכרה של חייליו במטרת השירות ובכפיפות השירות. תכונת ה"לוחמים הטובים" אינה סיבה ואינה ערך שבעטיו יש להמשיך לקבל את ישיבות ההסדר בצה"ל, כאשר ממעל מרחפת סכנת הסרבנות לכל פקודה שנוגדת את מצפונם. "חיילים טובים" יש גם בצבאות שכירים. הם בעלי כושר גופני עילאי, מוטיבציה וכישורי לחימה מצויינים. לכל מקום בעולם שאליו יישלחו הם יידעו לבצע את מקצוע הלחימה.

אבל חיילי צה"ל נדרשים בראש ובראשונה לנאמנות למדינת ישראל והמדינה היא דמוקרטית ובה הצבא מקבל פקודות מהממשלה. לא מהרבנים.

"האם במדינת ישראל הדמוקרטית רב לא יוכל לחשוב ולדבר בכנות? האם בגלל שרב מבטא את דעתו על פי מיטב מצפונו התורני, תלמידיו פסולים מלשרת בצבא?", שואל כקובע הרב מלמד כשהוא מנסה לאחוז גם בדמוקרטיה וגם בזכותו להחליט על פי ההלכה. מבחינתו אפשר לראות בצה"ל כאילו היה צבא השם וצבא ההגנה לישראל בו זמנית.

איזו מדינה משרת בעצם החייל הנשמע להוראותיו של הרב מלמד? אם מצפונו מורה לו שדעת התורה גוברת על פקודת המפקד, ומיהו בכלל מפקדו?

בפרשה הזו נדמה שיותר משהעגל רוצה לינוק, הרבנים רוצים להניק ולקבוע לתלמידיהם הצעירים כיצד להתנהג בצה"ל, לאלו פקודות לציית ובאלו להפגין את עמדת הרבנים.

יש הבדל בין הנפת שלט בידי קומץ חיילים צעירים במסדר צבאי נגד פינוי יישובים, לבין הנחיה ותמיכה של רב בישיבת הסדר. בעולמם של בני הישיבות הרב הוא הכל. אבל הרב מלמד והרבנים התומכים בו הציבו בעצמם שלט גדול מול פרצופה של המדינה – אנחנו או הממשלה, רבנים או מפקדים ומבחינתם המסר לחיילי ישיבות ההסדר ברור. צייתו לדעת התורה.

עכשיו, כשהמדינה החלה להגיב על הפגיעה במרותה, נתקפים בוגרי הישיבות ורבנים מסויימים בעווית של תחושת נטישת אב. אובדן השירות הצבאי עלול ליטול מהם גם את חלקם בקביעת גורלה של המדינה והשפעה על המהלכים הפוליטיים מדיניים שיתרחשו בה בעתיד. זו כבר פגיעה קשה ביותר.

מיד משתרבבות לדיון המילים: "ציונות", "הכרה", "סובלנות", "הבנה"- וכל אלה "נפגעים" כמובן בגלל המהלך המתבקש של הרחקת ישיבה שמחנכת לסרבנות מהסדר השירות.

גם ככה, כדאי להדגיש, הסדר השירות של בני הישיבות מפלה לרעה את החיילים החילונים, המשרתים שירות צבאי מלא. להם אין רבנים שישחררו אותם מחצי מזמן השירות ויפקדו עליהם מה לחשוב וכיצד לנהוג מול כל פקודה של מפקדיהם.

למעשה הרב מלמד אינו רואה ביתר חיילי צה"ל חיילים שיש לכבד את שירותם ואת ערכיהם. הוא לא רואה את הציונות שלהם ואת מצפונם. אלה, שנשבעו להגן על המדינה ולציית לחוקיה, לא שייכים כנראה לצבא הדו ערכי שאותו רוצה מלמד לקיים כדי למנוע מהלכים שלהם הוא מתנגד.

אם חלילה יתממש חזון הצבא הדו ערכי, נהיה עדים לעימותים בתוך יחידות הצבא בין חיילי צבא השם לחיילי צה"ל.