לחנך את המחנכים
כתב-העת "אלפיים", שהוקדש לחינוך, כולל נבחרת כותבים מהאקדמיה המדגימה את הערפול המחשבתי שצמח מהאוניברסיטאות עד מערכת החינוך, והוא חלק מהסיבות לכך שהמערכת כה חולה
עלעול בחוברת "אלפיים" החדשה, בעריכתו של ד"ר יוסי דהאן, שהוקדשה הפעם כולה לנושא החינוך, הוא עוד דרך להבין עד כמה מערכת החינוך שלנו חולה: הנה שורה של אנשי אקדמיה מוערכים בחוגיהם, סוציולוגים של החינוך, מדברים על הנושא - ואתה כמעט לא יכול לקרוא משפט אחד רצוף.
נסו לעקוב למשל אחר משפט אופייני מתוך מאמרו של ד"ר נסים מזרחי, מטאור עולה בשמי האקדמיה על פי המסופר במבוא: "בהמשך המאמר יידונו שלושה מקרי קיצון של פרקטיקה של הבדל אתנו-מעמדי המתנסחת במונחי פסיכולוגים: 1. אתנופסיכולוגיה מוקדמת (פרנקנשטיאנית); 2. אתנופסיכולוגיה מאוחרת; 3. אינדיבידואציה וקומודיפיקציה של תהליכי ריבוד".
שאלות, מישהו?
אכן מקרה של אתנופסיכולוגיה מוקדמת (צילום: ירון ברנר)
השפה מעידה כידוע על התודעה, והשפה של רוב הכותבים כאן היא מסורבלת, פתלתלה ונעולה בתוך עצמה, משופעת באמריקניזמים (כי המבט מופנה כל הזמן אל כתבי-העת האקדמיים בארה"ב, שהפרסום בהם הוא תנאי לקידום) ומשופעת במָדַעיזמים (כי היומרה הריקה היא לדבר במונחים "מדעיים" וטכניים, כדי להידמות למקצועות הריאליים).
זוהי גם שפה בעלת מילון מצומצם במיוחד, עם כמה מילות-מפתח המשמשות פחות או יותר לכל ניתוחי המציאות. בטח פגשתם את המילים האלה, שרובן ככולן תורגמו מאנגלית, בשיח האקדמי הנפוץ (גם "שיח" היא אחת המילים), למשל, "העצמה", "אחריותיות", "ריבוד", "רב תרבותיות", "הדרה", "הכלה" ועוד מינוחים בסגנון, שדובריהם נוקבים בהם כמו בסיסמת כניסה לגילדה כלשהי. ("הדרה" ו"הכלה", הטרנדיות במיוחד, חוזרות בחוברת שלפנינו שוב ושוב).
אבל כשמפשטים את השפה המסורבלת, מוצאים לרוב מתחת להררי המילים טענה די טריוויאלית – ואולי זה בדיוק מה שנועד הז'רגון המעורפל להסתיר. איך כתב דוד אבידן, בשיר שכבר צוטט בהקשרים אלה: "הוא מורה מגעיל/ מאות יחידות רטוריות על כל יחידת-מידע מסכנה/ רשרוש נוצות אינסופי – כמתוך הר של נוצות/ בוקעת בקושי ביצה יתומה אחת". (מתוך "ספר האפשרויות").
ובכל זאת, בואו נבדוק מה אומרים על בעיות החינוך הבוערות כמה מבעלי המאמרים בכתב-העת "אלפיים", בגיליון המיוחד המחזיק 300 עמ' (מומן בסיוע תנועת "הכל חינוך").
הבו לנו דוברי אקדמית
שלמה סבירסקי (ממנהלי מרכז "אדווה" החשוב לקידום הצדק החברתי, שבמסגרתו פועלים עוד כארבעה ממשתתפי הגיליון) כותב כאן על "רוח המערכת" אשר לדעתו איננה שיוויונית, כי היא ממיינת ומסננת החוצה קבוצות חלשות.
בחזונו רואה סבירסקי הגדלה של מספר "הזכאים לבגרות" – תפלותם של לימודי הבגרות שאת מספר זכאיה הוא חולם להעלות כלל לא מטרידה אותו – וכן הוא מייחל ל"הרחבה של המערכת האקדמית, כך שתוכל לקלוט את הגידול הצפוי במספר המועמדים להשכלה גבוהה".
אז זה החלום: הבו לנו עוד ועוד דוברי אקדמית. סבירסקי רואה בלשון החרטומים המיומנת של ד"ר נסים מזרחי, ההוא מ"האתנופסיכולוגיה והקומודיפיקציה של תהליכי הריבוד", הוכחה להצלחה השכלתית. הנה מזרחי שהתמערב כל הדרך אל מגדל השן האקדמי. מה רע?
מאמרם של נלי מרקמן ופרופ' יוסי יונה (שהצירוף "בין הכלה להדרה" חותם את כותרתו הארוכה) דן בסוגיית תוכנית הליבה החינוכית ואינו מחדש הרבה, אבל יש עניין בסקירתו את המאבק של הח"כ לשעבר פריצקי (שינוי) להכנסת תוכנית ליבה למגזר החרדי. ולמרות שכאן הז'רגון האקדמי קצת פחות מעיק, עדיין סובל הטקסט מארכנות-יתר אופיינית וכן מאותו נדנוד נוסף בכתיבה האקדמית, המצוי גם אצל האחרים - מתן בלתי פוסק של קרדיטים בגוף הטקסט.
שובו של ה"מדיר"
ד"ר הללי פינסון מקדיש מאמר ארוך, טרחני וז'רגוני-למהדרין לעניין חשוב דווקא: ניתוח הספר המרכזי בלימודי האזרחות בשנים האחרונות - "להיות אזרחים בישראל". אלא שעיקר עניינו של פינסון הוא בכך שהספר הזה "מדיר" – כן, שוב מדיר - את מי שפנסון מכנה "האזרחים הפלסטינים" (הוא מתכוון לערביי ישראל).יש כמובן טעם להידרש לערביי ישראל (הגיליון הזה נדרש אליהם שוב ושוב), אבל איך אפשר לדון בספר האזרחות הזה בהיבטיו העקרוניים, בלי לדון כלל בבעייה העיקרית שלו: העובדה שמדובר בספר לימוד משעמם, בלתי-נסבל למדי כחומר קריאה מבחינת צרכניו, התלמידים.
כי "להיות אזרחים בישראל" מכיל אמנם אינפורמציות רלוונטיות וגם מובאות בעלות עניין – אלא שזהו ספר כבד מדי (גם פיזית – 600 עמודים צפופים), עמוס מדי, תיאורטי ומושגי מדי. לא משהו שיכול לחבר תלמיד – ובוודאי לא את דור התלמידים הבורים וקצרי-הקשב שהצמיחה לנו מערכת החינוך – אל השאלות המרתקות והדוגמאות התוססות שמזמן תחום האזרחות.
תלישות רב תרבותית
במאמרו המופיע לקראת סוף החוברת מציג פרופ' יצחק קשתי תוכנית מפתה: לבזר את מערכת החינוך ולהתנתק ממשרד החינוך בכל הנוגע לתכנים לימודיים. יש בזה משהו, במיוחד בהתחשב בכישלונות המשרד. אלא שעיון בפרטים מסגיר את הצד המפוקפק בתוכניתו של קשתי, המציע בעצם מין "איש לאוהליך ישראל" – החרדים לחרדיותם, הערבים לערביותם והחילוניים לחילוניותם. תלישות רב-תרבותית.התנ"ך, למשל, שיכול לשכלל מאוד את הזהות העברית ואת יכולת החשיבה ואת הטעם הספרותי והמוסרי (כשמלמדים אותו נכון, והיום זה ממש לא המצב) - בכלל לא מוזכר אצל קשתי, לעומת האנגלית והמתמטיקה שבהחלט מוזכרות. בכל אופן, עם המאמר היחסית-קריא הזה לפחות אפשר להתווכח, אם בא לכם.
בקיצור, החוברת שלפנינו מדגימה היטב איך מדברים אצלנו על חינוך. והאקדמיה, למי שלא יודע, מזינה את משרד
החינוך לא רק במחקרים ובהצעות ארגוניות, אלא גם בהרבה תוכניות לימוד גרועות הנכתבות בראש אקדמי - מהוראת האלף-בית והחשבון ועד הוראת התנ"ך והספרות ומקצועות נוספים.
ברור כי עד שמדעני החינוך שלנו לא יתחילו לדבר בלשון בני אדם – כלומר, בעברית ברורה, שאין מפותחת ממנה - המערכת לא תבריא. אלא אם כן משרד החינוך יפסיק פשוט להקשיב לשיח האקדמי הזה ויחזור אל שכלו הישר, אם עוד לא אבד לו לגמרי.
מעניין, אגב, אם מישהו מהסופרים עמוס עוז, חיים באר ויהושע קנז, הרשומים בפתח כתב-העת כחלק ממערכת "אלפיים", העיף מבט בטקסטים של הגיליון הנוכחי, המצויים לכאורה תחת אחריותם המסוימת. ברור שלא.
"אלפיים", על החינוך – גיליון מיוחד, עורך אורח: יוסי דהאן, הוצאת עם עובד, 302 עמ'
לכל כתבות המדור לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
