מפרקים את העיר
"אנחנו נרדמים מהשמיניות באוויר שעושה כף ההליקופטר אל תוך פיו/ תינוקות ישנים במערה/ משוחררים לחלומותינו". שיר של המשוררת נעם פרתום
מפרקים את העיר
שעת דמדומים מוקדמת
גבר חדש עירום במיטתי
בחוץ תל-אביב קודחת
רועשת
רוטטת -
מפרקים את העיר.
מבעד לחלונות הזכוכית הרחבים משקולת זהב-לבן מסתחררת במהירות מפלצתית באוויר,
חותכת טלאיי-שמים בצורות גיאומטריות,
מתיזה סביבה רסיסי אור בהיר.
כל השטח מופז,
לא מפורז
מופגז על-ידי כוחות בנייה משחרים -
להרוס!
לנתץ!
לשבור!
בחדרי, מהקומה הכי גבוהה, אני ובחורי מציגים אהבה לראווה –
הוא חותר לעברי כרוח בין סדיני-המפרש הלבנים,
השחפים האדומים נענים,
מעופפים מעל גבי המצעים במשק כנפיים מרעים וממריאים
ואנחנו איתם:
מ-פר-קים את ה-עיר.
מ-פר-קים את ה-עיר.
אנחנו אריות קרקס
רעמותינו לוהבות אש
זנבותינו מושחזים ומהירים כסכינים
אנחנו עוברים בזה אחר זה תריסר חישוקים בוערים
שואגים ומגרגרים לרקע דחפורים מטרטרים.
שריקות חזקות משתגרות בעולם הצונן, החרוך מפיח,
כמו טילים בליסטיים בין נסיקה להתרסקות.
פועלים, בני-אלים, רכובים על טרקטורים בקסדות פלסטיק כתומות ושריונים מחזירי-אור
פורקים סחורה ומעלים, מערבלים צמנט, מדקלמים צוהלים -
להשמיד!
לבקע!
לרסק!
אנחנו יצוקים בטון.
פסלי אבן עתיקים שמישהו נפח בהם חיים:
מ-פר-קים את ה-עיר.
מ-פר-קים את ה-עיר.
מעין הרקיע מגיחים מנופים פוזלים, שיכורים,
וללא התראה תוקפים כמטורפים –
ראשי דינוזאורים ענקיים, רב-מפרקיים, מסתובבים על צירם בחלל
פוערים לועות אדירים,
ניטחים בזגוגית -
לרוצץ!
לקצץ!
לנפץ!
ממלכה פרה-היסטורית מוזרה היא תל-אביב,
ואנחנו אחוזי-פלצות מהוסה
לועסים פופקורן בקצב אחיד כמו מגרסה
צופים-שותפים בסרט מדע-בדיוני,
רק אתה ואני
כשפתאום, האדמה קורסת תחתיה, פנימה,
לגיונות הפועלים קמים להכניע
את העיר תל-אביב.
"הבימה" נוטה על צידה, מפרכסת,
קוברים את התיאטרון הלאומי הישן
עד העצם
וחוגגים על חורבותיו בריקוד ניצחון, בשיר הלל -
לכתוש!
לפצלח!
לחסל!
מ-פר-קים את ה-עיר.
מ-פר-קים את ה-עיר.
אתה רושף באוזני
אנחנו פורקים גוף אל גוף
מפרקים אחד ת'שני -
זיקוקי די-נור בתקרה
זיקוקי די-נור על המזרן
זיקוקי די-נור בפיותינו
בין רגלינו ובינינו
פיצוצים של אור וגז
חזיון אורקולי שלם
כשמפרקים את העיר.
ומחוץ להכל
יושב בודהה גדול
והוזה אותנו.
הוא פורס מעלינו שמיכות כבדות,
מפלים של חלב,
שופך באיטיות ומערבב בקערה.
בהדרגה נכבית הבערה.
אנחנו לא יותר מקורנפלקס בארוחת-הבקר שלו.
אנחנו נרדמים מהשמיניות באוויר שעושה כף ההליקופטר אל תוך פיו –
תינוקות ישנים במערה,
משוחררים לחלומותינו.
הוא לא ינוח ממלאכתו עד שיסיים
לפרק לתל-אביב את הצורה
בשבילנו.
מ-פר-קים את ה-עיר.
מ-פר-קים את ה-עיר.
נעם פרתום, ילידת 1986, תל אביב, סטודנטית לספרות וכתיבה באוניברסיטת תל-אביב. בוגרת סדנת השירה של הליקון וסדנת כתיבה במנשר. שיריה ראו אור בעיתון "במחנה", בכתב העת "הליקון" ועוד. כמו כן, מספר משיריה הולחנו ע"י מוזיקאים
לכל כתבות המדור לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
