עשור, או שאני יורה: פשע משתולל
הטרור מבית מסוכן לא פחות מהפצצה האיראנית. האמנם חל זינוק במספר הרציחות? כיצד, אם בכלל, השפיעה האינתיפאדה החיצונית על האלימות הפנימית? כמה הותקפו מינית מדי שנה ומה קרה למספר הפריצוֹת?
כמעט תמיד, כשמעשה פשע חמור תופס את הכותרת, מתעורר מחדש הדיון הציבורי על "האלימות הגואה" ו"העלייה הדרמטית" בעבריינות. בחינה מדוקדקת יותר של הנתונים מהעשור החולף, לא בהכרח חושפת מגמה כזו.
*נכון ל-23 בדצמבר
אם ניקח למשל את מקרי הרצח, קשה להצביע על מגמה כלשהי - עלייה או ירידה - משנה לשנה בעשור החולף. בשנה המסתיימת כעת, למשל, למרות שורה של מעשי רצח מחרידים כמו הלינץ' בחוף תל ברוך וטבח משפחת אושרנקו, אירעו "רק" 137 רציחות (נכון ל-23 בדצמבר), המציבות שנה זו במקום הלפני אחרון, כשרק 2007 מתחתיה עם 134 רציחות.
הנתונים עשויים גם להפריך מיתוס נוסף: תפיסה רווחת היא כי בתקופות מתיחות בטחונית אל מול גורם חיצוני, מתמתנת האלימות הפנימית בחברה. מתברר שדווקא 2001 ו-2002, בהן טרור המתאבדים היה בשיאו, היו גם השנים ה"מדממות" ביותר מבחינת מעשי רצח פליליים, עם 223 ו-227 מעשי רצח בהתאמה. שנת השיא 2002 זכורה בין היתר בשל כמה מקרי רצח מזעזעים של ילדים, שביניהם זכור במיוחד רצח הפעוטה הודיה קדם בידי אביה, אלי פימשטיין. גם בשנים האחרונות נצרבו כמה מקרים כאלה בתודעה, למשל רצח רוז הקטנה, ורצח נעה גולדרינג.
*עשרה חודשים ראשונים
פריצה לבית היא אחת מעבירות הרכוש הנפוצות ביותר. זו גם אחת העבירות ה"משתלמות" - בפחות מעשרה אחוז מהמקרים מצליחה המשטרה למצוא את האחראים. מבט על נתוני הפריצות בעשור החולף מראה כי מספרן היה יציב בתחילת העשור. ה"קפיצה" החל משנת 2004 נזקפת ככל הנראה ברובה לחובת שינוי בשיטת הספירה והרישום המשטרתי, ולא לעלייה ממשית במספר המקרים. החל מאמצע העשור, לעומת זאת, ניכרת מגמה ברורה ומתחזקת של ירידה במספר הפריצות, וב-2009 - אם נבצע אומדן על פי נתוני עשרת החודשים הראשונים - מסתמן כי הוא יירד לראשונה בעשור אל מתחת ל-30 אלף.
*עשרה חודשים ראשונים
במספר עבירות המין, הכוללות אונס, מעשים מגונים והטרדה מינית, נשמרת יציבות לאורך העשור. זינוק בולט נראה ב-2004, אולם עד שנה זו לא נספרו תיקי "אין תביעה", והשינוי בשיטת הספירה אחראי לפחות לחלק מהעלייה. כך, שנת 2004 הייתה שנת השיא בעבירות מין, עם 4,900 מקרים. מאז נשאר מספר העבירות יציב, סביב ה-4,500 מקרים בשנה.
המספרים לא מספרים הכל
ככלל, ראוי לציין כי קשה להפיק מהנתונים תמונת מצב ברורה לגבי היקפה האמיתי של הפשיעה, שכן הנתונים שמספקים המשטרה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מושפעים לא אחת מתמורות בשיטות המדידה, בסדרי העדיפויות ואף בחקיקה.
גם הנתונים המדידים יותר, שבחרנו לבדוק, אינם "נקיים" לגמרי מהשפעות חיצוניות: למשל, במספרים יש "קפיצה" מלאכותית בשנת 2004, שהחל ממנה נספרים במשטרה שני סוגי תיקים שלא נספרו קודם לכן - כאלה שנפתחו באזור יהודה ושומרון וכאלה שהסתיימו מבלי שהוגשה תביעה. מבחינת תיקי רצח, ההבדל הוא זניח; בתיקי פריצה הוא משמעותי יותר, ומתבטא בתוספת של כמה אחוזים בשנה. בתיקי עבירות מין הוא משמעותי, שכן רבים מהמקרים מסתיימים בסגירת התיק ללא כתב אישום. ואכן, ניתן לראות זאת בתרשים.
בכל מקרה, נראה שכמה מהמגמות היותר מעניינות בתחום הפשיעה בעשור האחרון, לא ממש ניתנות לכימות - אבל הן בהחלט נצרבו בזיכרון. אולי המגמה הבולטת ביותר, היא הנִראות הגוברת של השחיתות הציבורית, ומספרם ההולך וגובר של נבחרי ציבור המוצאים עצמם בחדרי החקירות, על ספסל הנאשמים ואף בבתי הכלא. די אם נזכיר את שר האוצר לשעבר היושב מאחורי סורג ובריח, את נשיא המדינה לשעבר הנאשם באונס, ואת ראש הממשלה לשעבר הניצב בפני כתב אישום חמור. האם מנהיגינו באמת מושחתים יותר?
ייתכן - אבל יכול גם מאוד להיות שזה היה כך תמיד, ורק 60 שנה אחרי קום המדינה, החלה השחיתות לצוף מעל פני השטח.
הנושא הגדול השני שתפס את הכותרות בתחום הפשיעה בעשור האחרון, יותר מכל קודמיו, הוא הפשיעה המאורגנת, והמאבק בין ארגוני הפשיעה למשטרה - ובינם לבין עצמם. המשטרה חוזרת ומתריעה כי הפשיעה הולכת והופכת למאורגנת יותר, והציבה כיעדים מודיעיניים עשרות "משפחות פשע" ברחבי הארץ. לקראת סוף העשור, נראה כי כמה מהבולטות שבהן חטפו מכות לא פשוטות - אם כתוצאה מחיסולים פנימיים בעולם התחתון (הזכור ביותר: יעקב אלפרון), ואם כתוצאה ממאמצי המשטרה והפרקליטות, שהצליחו, בין היתר בעזרת החקיקה החדשה המחמירה עם עבריינים שפעלו באופן מאורגן, להניח את ידם על כמה "כרישים" רציניים - כגון זאב רוזנשטיין, האחים אברג'יל ורוב משפחת אבוטבול. את התוצאות, ניתן לקוות, נוכל לראות בעשור הבא.
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
