פפואה: הנשים שומרות נידה, והילדים נימולים

אחרי 50 דקות טיסה מוויווק, נחתנו במחוז מאדאנג בפפואה גינאה החדשה שכולל רצועת חוף פורייה, שמאחוריה מתנשאת הרמה ההררית. בסמוך לחוף צצים מהים שורה של איים וולקניים.

מונית הסיעה אותי למגרש הרכב הציבורי, ועליתי על תחבורה ציבורית, PMV, לגורוקה. בעודי מתכננת בארץ, סוזן כתבה לי שיש תיירים שנוסעים ב-PMV ממאדאנג לגורוקה, אבל היא מעדיפה לטוס.

אני נמשכתי לתיאורים בלונלי פלנט שהדרך מאוד יפה, וגם רציתי להימנע ממחיר הטיסה דרך מורסבי שהוא מאוד גבוה, ולכן החלטתי לנסוע בתחבורה הציבורית. בשעה 11:00 חשבתי שיוצאים לדרך והתקשרתי למקס, אותו פגשתי בלודג' בטארי, ואשר הזמין אותי להתארח בכפרו (סיפרתי על כך בפרק החמישי).

מקס זיהה אותי מייד ואמר לי שהוא מחכה לי בגורוקה, אולם ה-PMV החל לעשות סיבובים ברחובות מאדאנג כדי למצוא נוסעים נוספים. הדרך היתה יפהפיה. הכביש התפתל בין סבך הג'ונגל, דקלי סגו הצומחים בר, דקלי קוקוס ושיחים שונים. הדרך העפילה בשיפוע מתון לעבר הרמה. במפתחים של הג'ונגל הסבוך ניתן היה לראות את הנוף הגבעי המכוסה כולו סבך ירוק, מבותר בנהרות ומפלים.

הגענו לגורוקה בשעה 18:30, בחושך מלא. גורוקה, העיר הראשית במחוז ה-Eastern Highlands, נמצאת בעמק שגובהו 1,600 מטרים, והיא מוקפת הרים. כדי להגיע אליה חוצים מעברי הרים שגובהם כ-2,500 מטרים. המחוז מאוכלס בצפיפות הגבוהה ביותר בהשוואה למחוזות ניוגיני האחרים. לתושביו היה המגע הארוך ביותר עם המערב בהשוואה למחוזות אחרים ברמה, והיו הראשונים שהושפעו ממיסיונרים, מחפשי מחצבים ושכירי חרב. הענף המכניס ביותר באזור זה הוא הקפה.

אחרי שאיפשרתי לנהג המיניבוס לדבר עם מקס בטלפון הנייד שלי, מקס הגיע לאסוף אותי ונסענו לבית אחיו סטיבן, שם המתינה לנו אשתו גרייס. גרייס הציעה לי להתקלח. היה קר מאוד בגורוקה, ומכיוון שבמקלחת של גרייס זורמים רק מים קרים, היא חיממה עבורי מים בקומקום חשמלי, והתקלחתי בחדרון המקלחת בדלי. נהניתי מהמקלחת החמה והתכבדתי גם בארוחת ערב.

הגברים עובדים, הנשים נשארות עם הילדים

בשעה 22:00 נסענו מרחק של 43 ק"מ לכיוון Kundiawa, אל הכפר קיאנגו (Kiango) בו גרה החמולה של מקס. הדרך לקיאנגו עברה במעבר הרים בגובה 2,470 מ'. אשתו של מקס, דורותי (Doroty), ואחותו, גרטרוד (Gertrud), המתינו לי. הייתי מותשת מיום הנסיעה ופרשתי לישון.

דורותי ומקס הנפלאים שאירחו אותי בביתם שבקיאנגו (צילומים: אפרת נקש)

בפפואה גינאה החדשה כל האדמות פרטיות ועוברות בירושה בתוך בית האב. כאשר בן מתחתן, הוא מקבל מאביו חלקת אדמה לגור בה. בשטח של החמולה קיים שיתוף וכולם דואגים לכולם. למחרת מקס נסע חזרה לגורוקה לעבודה. הוא עובד בעיר, ובמהלך השבוע ישן בבית אחיו, כמיטב מסורת ה-Wantok. מרבית הגברים בקיאנגו עובדים מחוץ לכפר, ובכפר נמצאים מרבית הזמן רק הנשים עם הילדים.

נשארתי עם דורותי ושני ילדיהם הצעירים, אדי (Eddie) וקן (Ken). בנם הבכור של דורותי ומקס, בן (Ben), בן ה-12, גר בגורוקה אצל אחיו של מקס מזה שש שנים. במסעי פגשתי משפחות רבות שמגדלות ילדים שאינם בניהם הביולוגיים. המקומיים מכנים זאת "אימוץ", למרות שאין מדובר בתהליך רשמי.

דורותי דיברה איתי בפיג'ין, אני עניתי לה באנגלית, אבל הרגשנו שאנו מבינות האחת את השנייה. גרטרוד דיברה מעט אנגלית, ובכך שיפרה את התקשורת. דורותי הסבירה לי שהיא הולכת עם נשות הכפר ללמוד לקרוא ולכתוב בשפת פיג'ין, ואני הצטרפתי אליה. הלימודים התקיימו בכנסייה ונהניתי להשתתף בכיתה וללמוד פיג'ין. השפה פשוטה, מכילה מילים באנגלית ובגרמנית, והכתיבה והקריאה פשוטים, משום שנעשה שימוש באותיות המבוטאות.

בערים ניתן להסתדר עם אנגלית, אולם בכפרים המרוחקים בהם ביקרתי כמעט ולא יודעים אנגלית, אלא משתמשים בשפה השבטית. אני לא ניסיתי להתמודד עם השפות השבטיות הרבות והשונות, ובקשתי שידברו איתי בפיג'ין. לאט קלטתי עוד מילים, ולמדתי להרכיב משפטים.

הצעתי לנשים לא להכין אוכל מטוגן

כשהגענו לכנסייה, בקתת עץ פתוחה על ראש גבעה, התקבלתי בשמחה ובחיוכים על ידי הנשים והמורה, והרגשתי מאוד רצויה. המשתתפים ידעו על בואי, והחליטו להקדיש שעת לימוד כדי לשמוע סיפורים מארץ הקודש. בהפסקה יצאנו לשמש, הנשים הוציאו עבורי ספסל, כל אחת הוציאה את האוכל שהביאה וכובדתי בבננות, אבוקדו, בוטנים ואגוזי פרי הלחם. ההתרגשות היתה רבה.

נשאלתי שאלות רבות, ושעת הסיפור ארכה שעתיים. במהלך השיחה התייחסתי גם למזון הבריא המצוי בשפע, שכל כך נהניתי ממנו. כולן קוטפות כל יום ירקות ופירות טריים מגינת הירק, והדגשתי את חשיבותם הבריאותית, והרחבתי במיוחד על הערך התזונתי של שום, אבוקדו וג'ינג'ר. הצעתי להן לא להכין אוכל מטוגן ולא לאכול קמח לבן, שכל כך יקר עבורן. החל מאותה שיחה כובדתי בפירות שונים ונהדרים, ובכל הזדמנות.

הילדים מקיאנגו בדרך לגינת הירק

אחרי הלימודים הלכנו לביתם של אח של דורותי ואשתו. בחזית ביתם היו פרושות מחצלות ועליהן גרגירי קפה מקולפים לייבוש, שנקטפו מהמטע שלהם. אשתו כיבדה אותי בפירות פסיפלורה ופרי הסוכר (זן של פסיפלורה שתוכנו לבן וטעמו מתוק).

אחר הצהריים, כשנעשה מספיק חם, הלכתי לרחוץ בפלג הנחל שליד הכפר. מפלים הנופלים לבריכות קטנות משמשים כמקלחת. המים היו קרים מאוד והתחושה היתה מרעננת. התכסיתי בלונגי (Laplap בשפה המקומית), על מנת לא לחשוף את גופי. נשים התבוננו בי, והילדים הקיפו אותי מכל עבר ולטשו עיניים. ידעתי שהם סקרנים לראות את עורי הלבן, אולם המבטים שנעצו בי היו מעט מביכים.

ביקשתי ממקס שיברר את התאריך של פסטיבל בגורוקה, למודת נסיון מהשינויים שהיו בפסטיבלים הקודמים. ואכן מקס גילה שפסטיבל גורוקה ייערך בסוף השבוע, בימים שבת וראשון, ה-13-12 בספטמבר, וזאת כשבכל הפירסומים הרשמיים הופיעו התאריכים: 12, 14-15.

אנשים התרגשו מאוד שאני באה מארץ הקודש

הכפר קיאנגו ממוקם בראש גבעה לצידי הדרך המקשרת בין גורוקה ל-Kundiawa, אולם כאשר הממשלה הודיעה שתפצה את בעלי הבתים לאורך הכביש, ירדו חלק מהתושבים ובנו בתים לצד הכביש, כולל מקס ומשפחתו.

למחרת הלכתי עם לוסי לעבוד בגינות הירק שלה, כשעדת ילדים מתלווה אלינו. עלינו לכפר שבראש הגבעה, שם התקבלתי בשמחה ובסבר פנים יפות. אנשים לחצו את ידי והתרגשו מאוד שאני באה מארץ הולדתו של ישו, ארץ הקודש. הדרך לגינה של לוסי היתה בוצית, חלקלקה ותלולה.

בדרך לוסי קטפה ענפים של בטטה שהתפשטו והצמיחו שורשים. בחלקה החדשה של לוסי היו ערוגות של בטטה ובוטנים שנשתלו בשבועות האחרונים. הנשים מתחזקות מספר גינות ירק, כל אחת בשלב צמיחה אחר, על מנת שהירקות יבשילו בהדרגה ובכל יום יהיו ירקות בשלים לקטיף.

מקומית סוחבת בילום ובו ירקות לארוחת הערב

אחר הצהריים הלכנו לשוק הפירות. ברכנו את העוברים והשבים בברכת Happy Noon. גבר אחד ברך אותי במילה "שלום". נעצרתי, ושאלתי אותו האם הוא אמר שלום. הוא הנהן, ואני שאלתי מהיכן הוא מכיר את המילה. יצחק סיפר לי שהוא משתייך ל"בית השלום".

במורד הרחוב, ליד הכפר Wynox, פגשתי את שרה. ראשה של שרה היה מכוסה בשביס, ושאלתי אותה מדוע היא מכסה את שיער ראשה, האם כדי להתגונן מפני השמש? שרה ענתה שהיא נשואה. שאלתי אותה האם היא שומרת שבעה ימים נקיים, והיא ענתה שכן; שאלתי אותה האם הם מלים את בניהם, והיא ענתה בחיוב.

קהילת "בית השלום" מונה כ-400 נפשות בפפואה ניוגיני, והיא חיה על פי דת משה וישראל. ראש הקהילה ביקר בארץ, למד את הלכות היהדות והוא מלמד את חברי הקהילה, שהולכת וגדלה. חברי הקהילה מקיימים מצוות, שומרים שבעה חגים: ראש השנה, יום כיפור, סוכות, חנוכה, פורים, פסח ושבועות; הם שומרים כשרות, שומרים שבת, יש להם בית כנסת והם קוראים בתורה. מישהו אמר לי שהם גם מאמינים שישו הוא המשיח, אבל לא היתה לי הזדמנות לבדוק את זה איתם.

בערב הגיעו תושבים רבים מהכפר והסביבה כדי לבקר אותי ולשמוע סיפורים מארץ הקודש. המבקרים היו מאוד נרגשים לפגוש אותי, גדשו את החדר הקטן, המבואה, והקיפו את הבית. הם הביאו איתם מתנות, בעיקר צלחות עמוסות אוכל.

הפתיעה אותי רבקה, אשתו של יצחק, שהביאה לי מתנה "בילום" (מעין תיק/מנשא) סרוג בדוגמא של דגל ישראל. סיפרתי על ירושלים, כנסיית הקבר והראיתי לכולם את התמונות שהבאתי איתי משלושת התחנות האחרונות בדרך הייסורים של ישו: הגולגותא בה ישו נצלב (תחנה 13 בויה דולורוזה), אבן המשיחה, היא האבן שעליה נערכה ההכנה לקבורה של ישו לאחר מותו על הצלב, והקבר (תחנה 14 בויה דולורוזה). כולם התרגשו. נשאלתי לגבי הבעיה הפלסטינית, מנהגי השבת וכיצד אנחנו מקבלים אותה וגם על יום כיפור. מבקרים רבים נשארו עד חצות הלילה, שעה מאוד מאוחרת לאורח החיים בכפר.

הבילום שקיבלתי מרבקה מקהילת "בית השלום" בקיאנגו

את התמונות מירושלים השארתי מתנה לדורותי, שאמרה שתיתן תמונה לכל אחד מילדיה. נתתי לה גם צלב מעץ זית וענף מעץ זית בלמינציה, שאביב הכין לי.

המקומיים התאהבו בסלט ישראלי

למחרת נסעתי עם דורותי וגרטרוד לגורוקה, כדי לראות תצוגה של בילומים סרוגים, ופריטי לבוש בסריגה דומה (Bilum Show). עלינו על טנדר PMV בבוקר קר מאוד. לשמחתי הזמינו אותי לשבת בתא הנהג, אולם המקומיים חשבו ששעה וחצי של נסיעה היא הזדמנות לשמוע ממני עוד סיפורים, וביקשו ממני שאעבור לשבת בתא הפתוח. הקור היה מקפיא, חשבתי על רעש המנוע של הטנדר והרוח, שהיו גורמים לי לדבר בקול רם ולסבול מכאב גרון, וזו היתה הפעם היחידה שסרבתי לספר סיפורים בכל המסע שלי בפפואה ניוגיני. הסברתי את עצמי, אבל המקומיים התאכזבו.

פתיחת ה-Bilum Show התעכבה כמה שעות, וגרטרוד טענה שתהיה לנו בעיה לחזור לכפר בתחבורה ציבורית. הלכנו לשוק, קנינו ירקות רבים ובאותו ערב הכנתי סלט ישראלי: שטפתי היטב ירקות טריים, קצצתי אותם ואת הסלט תיבלתי במיץ לימון, מלח ושמן. המקומיים לא האמינו שאני מציעה להם לאכול ירק חי, משום שהם רגילים לבשל או לפחות לאדות את העלים הירוקים. הם אהבו מאד את טעמו של הסלט, ואני חזרתי והדגשתי שמאוד חשוב לשטוף היטב את הירקות.

ביום שבת עזבתי עם מקס את קיאנגו, כדי להגיע לפסטיבל בגורוקה. רבים הגיעו כדי להיפרד ממני. הכפר של מקס שומר שבת, וכולם עמדו על הכביש הראשי. דורותי העניקה לי בילום צבעוני שסרגה, אני השארתי לה שקית חזקה וגדולה לשימוש רב פעמי ובקבוק מים, שניהם מישראל.

דורותי התרגשה מאוד כי שניהם ישמשו אותה ביומיום, וכך תיזכר בי. שרה הביאה לי בטטה ענקית שבושלה במוּמוּ לכבוד השבת. בתשי (שם חיבה לבת-שבע), בתה של לוסי, נתנה לי בילום סרוג מצמר של קנגורו העצים (Kaskas). גרייס תפרה לי Meri Blouse בבד צבעוני שלדעתה תואם את צבע העור שלי. לבשתי את השמלה, ונסענו לגורוקה.

במהלך ימי הפסטיבל (לפסטיבלים אקדיש את הפרק הבא) התארחנו בביתו של סטיבן, אחיו של מקס, ולבקשתו הכנתי כל יום סלט ישראלי מירקות טריים שקנינו בשוק. בערב הגיע סטיבן, בעלה של גרייס, העובד במשטרת Kainantu, עיר הולדתו. סטיבן סיפר על מרדף שהם מנהלים כבר ימים רבים כדי ללכוד פושע שמטיל אימה על המקום, בינתיים ללא הצלחה. סטיבן נמצא רוב הזמן ב-Kainantu, ומגיע לביקור בבית אחת לחודש, למשך יום אחד בלבד.

עגבניות עץ בשוק של גורוקה

שימושים מיוחדים בטלפון הנייד

כשהתארחתי בביתה, גרייס היתה בחופשת לידה עם מקס התינוק, בן ה-12 vשבועות. גרייס טיפלה בשני ילדים בנוסף לשני בניה, אחד מהם הוא בן, בנם של דורותי ומקס. בן נמצא כבר שש שנים בביתה של גרייס, ולומד בבית הספר בגורוקה.

גרייס סיפרה לי על שימושים בטלפון הנייד. למשל, כאשר נוצרת שיחה שלא נענית על ידי כך שמתקשרים ומנתקים מיד, המשמעות היא: אני חושב עליך. נוסף על כך, המפעילים בפפואה ניוגיני מאפשרים למנויים להשתמש בשרות של העברת כסף ממנוי למנוי באמצעות הודעה ללא תשלום. כאשר מישהו שולח הודעה ובה בקשה להעביר 99 קינה, הוא מתכוון לברך ב"לילה טוב" (ninety nine הוא צליל דומה ל- night night). בקשה להעביר 72 קינה היא תגובה "גם לך" (seventy two הוא צליל דומה ל- same to you).

ביום שני דורותי הגיעה לגורוקה. כשהיינו בכפר דורותי סיפרה לי שהיא סובלת כאבים מתחת לשד הימני, ואמרה שהבעיה בלב. היא בקשה ממני משככי כאבים, הסברתי לה שנטילתם לא תפתור את הבעיה וסיכמנו שהיא תלך לבית חולים. 

מהשיחה בין דורותי לרופא, שהתנהלה בפיג'ין, יכולתי להבין שיש לדורותי בעיה בכיס המרה. ביקשתי מהרופא שיסביר לי באנגלית, למרות שאני רק מבקרת ועומדת לנסוע. הרופא הסביר לי שבהתחלה חשדו שזו דלקת, וטיפלו בה פעמיים באנטיביוטיקה. אולם הטיפול לא עזר ובעקבות בדיקת אולטרא סאונד, נמצא חשש לאבנים בכיס המרה, והרופא המליץ על ניתוח להוצאתם.

שוחחתי בטלפון עם איל, שהסביר שהניתוח נחשב לניתוח פשוט. כששאלתי את איל איך אפשר להקל על דורותי עד לניתוח, הוא השיב שעליה להימנע משומנים ואוכל מטוגן. חשבתי על גן העדן של פירות וירקות אורגניים שבו חיים האנשים בפפואה גינאה החדשה, הבוחרים להרעיל את עצמם באוכל מטוגן ומלא שמן בגלל ההילה המערבית שלו.

משפחות רבות מגדלות ילדים שאינם בניהן הביולוגיים. הילדים וקן

נתתי לדורותי מתנה 100 קינה, והיא רצתה ללכת לבית טבע לקנות תרופה טבעית. במרפאה הטבעונית הסבירה הרופאה לדורותי את מה שסיפרתי לה ולחברותיה כשהיינו בכנסיה. לא לאכול מטוגן, לא שמן, לא קפאין, לא אלכוהול, אלא שום, ירקות ופירות. דורותי קנתה תערובת של מיצים טבעיים ב-50 קינה, שזהו סכום גבוה מאוד.

הכסף נמצא תמיד בידיהם של הגברים

כשפגשנו את מקס, הוא הבין שנתתי לדורותי כסף, ומיד ביקש ממנה את מה שנותר. הוא חייך אלי ואמר שזה כסף לנסיעה. ההתנהלות עם הכסף בכל פפואה גינאה החדשה היתה מסתורית משהו. שמתי לב שהמקומיים לא נוהגים לחשוף את הכסף, ומשתדלים להצניע אותו. המארחים והבנים שליוו אותי ביקשו תמיד שאשלם דרכם, ולא ישירות. הכסף היה תמיד בידיהם של הגברים.

בגורוקה, כמו בכל הרמה, קר מאוד בלילה וחם ביום. הסתובבתי עם דורותי בשוק הצבעוני והעשיר של גורוקה. מתחת למטריות צבעוניות יושבות נשים הנושאות את תינוקותיהן בבילום, ומיניקות תוך כדי מכירת הפירות והירקות.

אחר הצהריים טסתי למורסבי. כשנפרדתי מדורותי היא בכתה, ואמרה שליבה נשבר. בדרך חשבתי על כך שאני מעדיפה לטייל עם חברים, ולא להיות לבד. אולם יש פעמים, כמו אחרי הביקור בקיאנגו, שאני יודעת שלא הייתי מצליחה לייצר כזו אינטימיות לולא הייתי לבד. כשהייתי עם שלושת הגברים הישראלים בפולגה, היינו עם עצמינו פעמים רבות. לבד בקיאנגו יצרתי קירבה ואינטימיות נהדרת עם הנשים.

בשדה התעופה של מורסבי פגשתי את ג'ו, שלקח אותי להתארח בביתו. נזכרתי שבוויווק, תשעה ימים לפני כן, כתבתי במיילים שלא אגיע לאינטרנט בשמונת הימים הבאים. בפועל גם בתופי לא היתה תקשורת, לא טלפון ולא אינטרנט. מתקשורת טלפון עם בני הייתי מנותקת עשרה ימים, ולקפה אינטרנט הגעתי רק בסוף הטיול, אחרי עשרים יום של נתק.

• לכתבות הקודמות בסדרה: פרק א' , פרק ב' , פרק ג' , פרק ד' , פרק ה'  , פרק ו'
  

•  אפרת נקש היא מאמנת אישית וצלמת, העורכת הרצאות על טיוליה ברחבי העולם. לאתר צילום הטבע שלה