לקראת נר אחרון, שוב מבקשת לי נס חנוכה

"נו. תבקש משאלה", אמרתי לאחד האנשים שיותר קרובים אליי עכשיו, אולי הכי קרוב, כמעט. הרמנו שנינו לחיים. לא יודעת לכבוד מה שתינו אפילו. רצינו לברוח בשניים. לברוח מהמציאות.

על אדים של כוס יין למדתי להביע משאלות. לא תמיד עובד בקלות, האדום מתערבל לי בראש ואני מתקשה לנסח בקשות מדויקות. ביקשתי לי כבר פעם אהבת אמת, וקיבלתי אחת. אחת שבאה, ולאחר מכן גם נעלמה כלעומת שבאה. תגידו, ממתי אהבת אמת זה לא מספיק כדי להחזיק?

אז מה לבקש עכשיו? אין לי חצי מושג, מה מבקשים? זוגיות? זוגיות זה בא עם אהבה, נכון? תבטיחו. אני נזהרת במילים שלי, בוררת אותן טוב. "לא אמרת מה המשאלה שלך", אמר לאחר מכן. "אני רוצה נס. אני רוצה קסם", הבנתי פתאום.

סוף חודש דצמבר 2008. שעת לילה של יום חמישי אחד, סוף של תקופה קשה בעבודה. קשה, אבל בונה. קשה, אבל מחשלת. אני מדברת לעצמי. יום יום. דקה דקה. השעה מאוחרת מכדי לגרור את עצמי להדלקת נרות, מסיבת חנוכה אצל חברים, לא נותר בי כוח. תקועה בסופו של שבוע בסופו של פקק ארוך מדי, לא נורמלי הפקק הזה, כמו התערבות גורלית. נסיעה של 20 דקות מתארכת לשעות על הכביש. תחושה של בלגן, של טירוף. כולם פה עמוק בפנים.

אני מפספסת את הטרמפ שלי להרצליה ולא מצליחה לגרום לעצמי לנהוג עוד קצת, לסבול עוד קצת זמן כבישים. הפקק עדיין ארוך מדי, הוא ממשיך. כל הדרך להרצליה, אומרים. ואני יודעת שפה עוצרת. עוצרת בבית. כאן הערב הזה מפסיק. אני מרגישה כמו בגיהינום, העולם נגדי. רגעים כאלה. ברגעים כאלה אין פרופורציות, העולם החיצוני כמו לא קיים, אני שוקעת במרה שחורה. לא משנה מה יאמרו, מה יגידו, שיסטרו לי בפנים. רגעים כאלו יש בודדים בחיים, מדויקים, כל כך כואבים, שאי אפשר לשכוח, כל כך חדים. רגעים קשים של רחמים עצמיים. אני לא נוטה לשקוע בהם, זה שונה מסתם להיות מכורה לכאב. ההיגיון מתעמעם ברגעים כאלה, לא רואה צלול. כמו בחורה עם הפרעת אכילה שמביטה במראה, הכל מעוות, צבוע בערפל כבד, חשוך.

באותו יום חמישי, בסופו של שבוע, הרגשתי שפספסתי את נקודת האור היחידה שהיתה לי, בוויתור ההוא שלי לנסוע להדליק נרות חג, ויתרתי גם על האפשרות לחייך,ואפילו עוד באותו היום. כיביתי מנוע, נעלתי את הרכב, עליתי במדרגות הביתה. כולי כובשת בכי עצור לבית חם.

חדר אמבטיה קר, נשענת על הסקה חמה, משחררת את העצם שנתקעה לי בגרון ובוכה. בוכה כמו שלא בכיתי בחיי. כורעת על ברכיי, ממררת בבכי. התחושה נוראית, אמבטיה של רחמים, איכס. הרגשתי שהעולם נגדי, כלום לא הולך, הכל קשה מדי.

באותם רגעים התפללתי. ביקשתי נס. היא לא ארכה הזמן רב, התפילה שלי. יותר בכיוון של מילה אחת – בבקשה.

נתתי לשיגרה שלי בעיטה קטנה, הרשיתי לעצמי לוותר

למחרת, לראשונה בחיי, ויתרתי על אימון ספינינג של יום שישי בבוקר. רגע מכונן בחיים, מי שיודע התמכרות מהי לבטח מבין. למחרת, טלטלתי לעצמי את השגרה ויצאתי לשוטט בעיר גדולה, לנשום אוויר. מפתיע, היה שם אוויר, בתוך כל הפיח. היתה שם אמת שגיליתי, איך לקלף את הלכלוך, להיות מאושרת. גיליתי שמחה חבויה, שהסתתרה בשכבות של עומס. תמיד יש עומס, תמיד יש שיגרה. שישי בבוקר, סוף דצמבר 2008, נתתי לשיגרה שלי בעיטה קטנה, הרשיתי לעצמי לוותר, לשחרר. זו לא היתה בחירה למען האמת, לא היתה לי ברירה. באותו חמישי בלילה מתתי, ולמחרת נולדתי מחדש. ידעתי שכבר לא אוכל להתעורר למה שהכרתי, לשיגרה, גם על רגעיה האהובים. ידעתי שאם אקום לחיים שלי, הרגילים, המוכרים, לא אקום עוד. אז בחמישי בלילה. סוף דצמבר 2008, אמרתי "בבקשה", אבל בעצם צעקתי "הצילו".

למחרת, המשאלה שלי התגשמה. לימים אגדיר אותו כאהבת חיי. הראשונה. אלוהים, עשי שלא היחידה.

מאז עברה בדיוק שנה. ושוב אני מוקפת אהבה, אבל גם לבד, ושוב קשה. קשה אבל בונה, אני מבטיחה לעצמי, קשה אבל מחשל. קשה אבל הולך ומתאוורר. ושוב אני צועקת. לא קל לעשות שינוי, לא קל להבין מהי פרידה, לא קל לגדול ממקום של כאב. לגלות בפנים עוצמה שלא הכרתי, פן נוסף בעצמי. אני חדה יותר, לא מפחדת, או לפחות אמיצה הרבה יותר. מכוונת יותר. אמיתית הרבה יותר. לעצמי בעיקר. נגעתי בנקודה עמוקה, נקודה שבה החזה שוקע. ואולי, לא גיליתי בעצמי דבר. אולי הכוח הזה לא היה בי קודם, אלא קיבלתי מתנה, כמו לקבל אוסף של כלים לדעת להתמודד עם הדברים שיקרו לי לדרכי. אני מצוידת יותר, ושלא יגידו לכם אחרת - ציוד זה חשוב בהחלט.

אם להיות מדויקת, זה כמו לצאת מחדש לעולם, עם שק של חיצים. זה נשמע לא טוב, אני לא יוצאת הרי לשום קרב, אבל כך זה מרגיש, אולי זה קרב על השמחה הפנימית. זו שחומקת לנו תמיד בין הידיים, בין אירועי יומיום בתוך שיגרה, בתוך עומס אם לא עוצרים. שם באותה נקודה, קטנה ככל שתהיה – עשיתי סטופ, והתחלתי מחדש.

זהו. עברה בדיוק שנה. שוב חנוכה, שוב משיקה כוס יין. מצחיק, אני מגלה, איך ששוב בחנוכה יש לי בדיוק את אותה הבקשה - שלח לי נס, בבקשה. ההבדל אולי הוא שהפעם זה נעשה בלי בכי, בלי זעקת כאב.

גם את זה אלוהים שומעת? כולי תקווה שכן.