חלום האם היהודייה בשטח: ביום רופא, בלילה טייס
הם מביאים את נורמות המסירות והשקדנות מחיל האוויר לבית החולים, רצים מהטייסת לבית החולים - ומשם ממשיכים לבית ולילדים. בין סימון מטרות עוינות לביצוע סי.טי לנער בן 16 שנפצע בהפצצות בעזה, מספרים שלושה מטובי בחורינו על התיזוז בין סרבל הטיסה לחלוק הלבן - ונותנים את כל הקרדיט לנשים שתומכות בבית
ביום ראשון, עם תום משמרתו כמתמחה במחלקת לב, פשט רס"ן ליאור, טייס הקרב, את החלוק הלבן לטובת סרבל הטיסה ויצא בדרכו לטייסת, שם הוא היה עד למחרת היום. ביום שלישי שב למחלקה בבית החולים, לתורנות שנמשכה עד יום רביעי בצהריים. ליאור, טייס קרב פעיל במילואים ומתמחה במחלקת הלב בסורוקה, הוא רק אחד מכמה רופאים שמשלבים בשגרת חייהם גם פעילות בטייסת. בקרב השלושה המספרים את סיפורם כאן, חוזרת על עצמה שאיפה משותפת אחת: הטמעת הנורמות שרכשו בחיל האוויר למערכת הרפואית, ברמה הביצועית היומיומית וברמת התחקיר ביום שאחרי.
ליאור: קווי הדמיון בין המטוס לבית החולים
"אף פעם לא חלמתי להיות טייס", מספר ליאור, יליד כפר תבור המתגורר עם אשתו ושלושת ילדיהם (בני 7, 4, ושנה וחצי) בישוב עומר. "רציתי בכלל להתגייס לשייטת. אחרי שסיימתי את קורס הטיס התלבטתי אם לבחור במסלול פיקודי. ידעתי שאני רוצה למצות את עצמי ולתרום. לבסוף, בתום שבע שנים יצאתי ללימודי רפואה". גם כאן, מודה ליאור, לא מדובר בחלום ילדות. "מה שהנחה אותי היה חיפוש המקום שבו אוכל להשפיע. זה הוכיח את עצמו כי היום אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר".
ליאור מוצא קווי דמיון רבים בין שירותו כטייס בחיל האוויר ובין עבודתו במחלקת הלב בסורוקה: "בשני התחומים אתה נדרש ליכולות טכניות גבוהות, לשיטת עבודה קבועה ומאורגנת אבל גם ליכולת גבוהה לפתרונות של מצבים בלתי מתוכננים. בסופו של דבר, גם בבית החולים וגם בטייסת כל פעולה שלך משפיעה על חיי אדם באופן ישיר ומיידי. הלחיצה הכי קטנה, התנועה הלא נכונה נראים בשטח באופן מיידי. האחריות הגדולה היא עליך".
ליאור, מצטיין הרמטכ"ל שנלחם גם במלחמת לבנון השנייה וגם במבצע "עופרת יצוקה", נזכר שהתורנות הראשונה שלו במחלקה "הרגישה כמו להוביל גיחה אווירית בפעם הראשונה". הוא מספר: "יש פרפרים בבטן; בשני המקרים אתה מרגיש בהתחלה שזה קצת גדול עליך, אבל יודע שהמערכת מאחור מגבה אותך והכשירה אותך לעשות את המיטב. מכאן אתה צריך לסמוך על עצמך". היום, מבקש ליאור להעביר למערכת הבריאות את נהלי העבודה שאותם רכש בחיל האוויר. "שם מתחקרים כל פעילות, כל גיחה, כל מבצע. הכל מתועד והכל על השולחן, גם כשמדובר במקרים שהסתיימו בכישלון או בטעויות. ככה לומדים. הייתי רוצה להעביר את הנורמות האלה למערכת הבריאות שאימצה מהר מדי נורמות של רפואה מתגוננת ועדיין לא הגיעה, כך מההתרשמות שלי, לנורמות תחקיר כמו שנהוגות בחיל".
ארז: הפרדה מוחלטת בין התפקידים
רס"ן ארז, נווט קרב במילואים ומתמחה שנה רביעית בנוירוכירוגיה במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב), ידע כבר בנעוריו שהוא רוצה להיות רופא ובתום שבע שנים בחיל האוויר פנה להגשים את חלומו. "היום אני נווט באוויר ורופא על הקרקע ויש הפרדה מוחלטת בין תפקידי שם וכאן", הוא מסביר. כמו ליאור, גם הוא מוצא קווי דמיון בין שני התפקידים: "בסופו של דבר מה שאתה עושה באוויר ומה שאתה עושה בחדר הניתוח משפיעים באופן מיידי וחד משמעי. כשמדובר בתקיפה מהאוויר אפשר לדעת מייד אם פגעת או לא פגעת, אם הפלת או נפלת. גם בנוירוכירורגיה התוצאה היא חד משמעית ומיידית: האם לאחר ההתאוששות מהניתוח החולה פוקח את עיניו, האם הוא מזיז ידיים ורגליים". בשני התחומים, הוא מוסיף, מדובר בטכנולוגיה מתקדמת ביותר: נוירוכירורגיה עושה שימוש במערכות ניווט וניטור מתקדמות, בדיוק כמו האמצעים הטכנולוגיים המשוכללים שנמצאים למולו בתא הנווט. "קדמת הטכנולוגיה הזו עוזרת לנו גם בחדר הניתוח וגם באוויר להגיע לתוצאות הכי טובות, ולמקסם את היכולות האנושיות"
קווי דמיון בין העבודה בחדר הניתוח לעבודה באוויר (צילום: דובר צה"ל)
ארז מספר כי ההכשרה שקיבל בחיל האוויר משפיעה מאוד על תפקודו היום כרופא. "בשני המקרים מדובר במקצוע של שוליה. אתה חייב לראות ולהרגיש בתהליך לימוד ארוך של התנסות רב-שלבית: איך להשכיב את החולה, איך לגלח את ראשו. גם בחיל האוויר זה כך ויש ללמוד כל שלב באירוע כדי להגיע לתוצאות הטובות ביותר".
בבית הספר לרפואה, הוא משחזר, למד לראשונה איך לבשר על מוות. "אני זוכר שהגיע לחדר הטראומה נער בן 16 מעזה עם פגיעה מוחית קשה. לילה קודם היו תקיפות בעזה ואני ראיתי את הילד הזה ואחרי סי.טי חוזר ידענו שאי אפשר לעזור לו. זה היה קשה ומבלבל והסיפור הזה ליווה אותי עוד תקופה ארוכה".
הבנים של ארז, מספר האב בגאווה, מסתובבים היום בבית עם קסדת טיסה. אמם, רופאה גיניקולוגית, היתה פקידת מבצעים בטייסת מסוקים, כך שהנתונים לבחור במסלול דומה לזה של אבא כבר קיימים; "אבל שיעשו מה שהם רוצים" הוא מוסיף.
יובל: מהקוברה הביתה
רס"ן יובל, בן 42, טייס מסוקי קרב בקבע מדגם קוברה, התמחה ברפואת פגים וילדים, וכיום פנה לניהול רפואי. הוא מספר שלגזור על שלושת ילדיו קריירה משולבת של טייס ורופא "זה לדון אותם ל-12 שנים קשות של עבודה. ובלי אישה כמו אשתי, זה די קשה", הוא מוסיף בחיוך. לאחר שמונה שנים בקבע, השתחרר ופנה ללימודי רפואה. "בשנה השישית ללימודים חזרתי לצבא במסגרת פרויקט גיוס מחודש של אנשי מקצוע לצה"ל. מקצוע הרפואה הוא מקצוע נדרש בצבא, ובמסגרת ההסכם שלי אני מחלק את תקופות העבודה שלי בין בית החולים ובין תפקידי במפקדת הרפואה של חיל האוויר".
רס"ן ליד הקוברה. גם כאן, מרווח הטעות קטן מאוד (צילום: דובר צה"ל)
גם הטיס וגם רפואה הם מקצועות עם הכשרה ארוכה, הוא מסביר, "שדורשים מקצוענות גבוהה ושנות לימוד ואימון ארוכות. שם וגם כאן מדובר בחיי אדם ואני נדרש לקחת החלטות גורליות בזמן קצר עם מרווח טעות קטן מאוד. זו אחריות גדולה."
במבט לאחור, הוא מבין היום שהכשרתו בחיל האוויר עזרה לו מאוד בתחום הרפואה. "הרבה מהרופא שאני היום, נגזר מהטייס שהוכשרתי להיות; היכולת להתרכז וללמוד, השקדנות, היכולת לעשות את הדברים שוב ושוב כדי להגיע לשלמות וגם היכולת לתת ביקורת וחשוב מזה: לקבל ביקורת מוותיקים ומנוסים ממך. זה משהו שלצערי עושים מעט מאוד באזרחות ואני מקווה שהיום, כשאני פונה לתפקידים ניהוליים בתחום הרפואה, אני אצליח להביא איתי את הנורמות של חיל האוויר
ולהטמיע אותן במערכת הרפואית"
בעתות חירום, ברור לו ולצוות בית החולים שהוא שייך לטייסת: "אני מעריך את המערכת הרפואית שיכולה להגיד: 'אתה חשוב לנו אבל אתה יותר חשוב שם'. זו הגדולה של האנשים והקולגות שהעומס נופל עליהם"
ליאור, ארז ויובל מודים שהמסלול המורכב שבו הם נמצאים יחד עם גידול משפחה אפשרי רק כשיש תמיכה מבת הזוג; לדעתם, הם זכו בטובות ביותר. "רק עכשיו אחרי שהתקדמתי בתפקידים, אני מצליח להיות שותף נוכח יותר בחיי המשפחה", אומר יובל. "אני עשיתי את המסלול אבל הילדים שלי שנדדו בין הבסיסים לא ראו את אבא שעשה תורניות וכונניות מסביב לשעון, פעם בבית החולים ופעם בטייסת. הם ואשתי, הם הגיבורים האמיתיים".