למה הילדים נכנעים לאלימות בביה"ס?

בשעה 10:30 בבוקר בדיוק יצאו תלמידי כיתה ח' מחטיבת הביניים להפסקה הגדולה. כהרגלם, התגודדו בקבוצות קטנות כאשר הם מנצלים את דקות ההפסקה לשיחת חולין, משחק או לסתם שיטוט רגוע ברחבי המסדרונות והחצרות של בית הספר כשהם נהנים מזיו חומה ואורה של השמש החורפית.

אולם, למתבונן בנעשה במרחבי בית הספר לא היה קשה לראות כי לא כל הנערים והנערות ניצלו את ההפסקה למנוחה, פעילות גופנית או שיחה נעימה עם חבר. ברחבה המרכזית של בית הספר, מול בניין ההנהלה, יובל ודביר עסקו בפעילות הקבועה שלהם בהפסקות: הצקה, התעמרות והשפלה חסרת רחמים, שכוונה כלפי יואב הצנום, בן כיתתם וזאת לעיני כולם.

ברשעות בלתי מובנת וכן בגלוי ולעיניי כל, שני נערים אלה זרקו את כדור הרגל כבד המשקל על יואב שוב ושוב, תוך שהם מגחכים, צוחקים ואומרים לו בלעג "תפוס את הכדור. למה אתה לא תופס?". יובל ודביר לא הסתפקו בכך, ניגשו אליו מדי פעם וכיבדו אותו בקללה עסיסית, מלווה בצ'פחה שכוונה לראשו.

ליואב הצנום והביישן לא היה סיכוי להתמודד עם ההצקה וההתעללות המופעלת נגדו על ידי שני ה"מקובלים" מכיתתו. הוא הבין שהוא לבד במערכה על כבודו, קורבן לא רק לאלימות המופעלת נגדו, אלא גם לקשר השתיקה והאדישות של כל "חבריו" לכיתה ולשכבה העומדים מן הצד ולא נוקפים אצבע שתחלץ אותו מהמצוקה הנוראית בה הוא שרוי.

המביטים מן הצד עמדו שם, רואים ולא עושים דבר, חלקם צוחק ונהנה ממראות ההצקה, חלקם התרחק מהאזור בשקט ובמהירות, חלקם האחר עמד בקרבת מקום ועסק בענייניו "כאילו" אינו רואה דבר. למרבה הצער והבושה, חלקם אפילו עודד את המציקים בעצות כיצד ניתן להעצים את הפגיעה ביואב תוך השמעת "צחוקים". כמעט אף אחד לא ניגש ואמר להם להפסיק, אף אחד גם לא ניגש למבוגרים בבית הספר ודיווח להם כי חברם סובל. אף אחד לא נלחם למען הפסקת סבלו המתמשך של יואב.

משהו מאוד בסיסי משובש בחינוך החברתי אותו אנחנו מעניקים (או יותר נכון לא מעניקים) לילדינו. נתונים מחקריים והתבוננות חדה ורגישה בילדים שלנו בעת שהם נמצאים ביחד בקבוצה, בעיקר במצבים בהם אין פעילות מונחית על ידי מבוגר, מלמדת כי העומדים מן הצד נוטים להפקיר את קורבן ההצקה וההתעללות לנפשו ולסבלו ובמידה רבה הם אף סוגדים למציקים ולמתעללים.

הם מניחים כי דיווח למבוגר יחשב למעשה בזוי של הלשנה ומשום כך חלקם מעדיף להתרחק ממקום ההצקה, לעצום עין, להתעלם ולהפקיר את הקורבן. ילדים אלה גדלים למבוגרים המסוגלים לראות עוולה ולצפות באלימות המכוונת כלפי הגרים לידם או עובדים יחד עימם ולא לנקוף אצבע מסייעת.

התשובה לתהייה חשובה זו אינה מסובכת. בסביבה ובאקלים חברתי בהם הצקה מתאפשרת - הצקה תתרחש. בסביבה בה המבוגר נתפס כחלש ומשולל אמינות בעיני חברת הילדים, יבחר הרוב העומד מן הצד לא להתערב, להתרחק ולהפקיר את זולתו. בסביבה בה המבוגרים אינם מטפחים את העזרה לזולת השרוי בצרה כערך עליון ואינם מעלים על נס ביטויים ספוראדיים כאלה במטרה להעצימם - הצקה תתרחש באין מפריע.

יתרה מכך, בסביבה חינוכית מעורפלת, נטולת אכיפה ומרובת הצקות, הסבירות לכך שהוריהם של הילדים המביטים מן הצד יזהירו אותם לבל יתערבו במריבות של אחרים - היא גבוהה. והרי לנו חינוך לאגואיסטיות / אגוצנטריות "במלוא תפארתו".

 כולם יודעים ושותקים. צילום: index open

דברו עם הילדים

אל תחסכו במילים. לפני כל סיטואציה חברתית (הפסקה, פעולה, חוג, טיול, ברחוב, בדרך אל ומבית הספר ועוד) בה על פי ניסיונכם ישנה אפשרות כי מעשה הצקה או התעללות בזולת יתרחשו, הגדירו לילדים באופן ספציפי את המצופה מהם כאשר הם עדים למעשי הצקה מצד חבריהם.

הבהירו להם כי למרות הקושי והסיכון (לטווח קצר) של היותם "לא מקובלים", התגובה הנכונה שלהם צריך שתכלול שני מרכיבים: האחד, לגשת אל המציק ולבקש ממנו בקול תקיף ונחוש להפסיק מיד את ההתעללות והפגיעה בחבר. המליצו להם לעשות זאת ביחד כקבוצה שכוחה רב יותר מכוחו של הילד הבודד. למסר החד משמעי לפיו הקבוצה כולה דוחה ואינה מקבלת את מעשי ההצקה יש סיכוי רב להשפיע על המציק לחדול ממעשיו כי הרי במידה רבה ה"דלק" המלבה את ההתנכלות לזולת היא ההסכמה שבשתיקה ותשומת הלב שמקבל הבריון בעקבות מעשיו.

במידה והדרישה המפורשת הזו לא עוזרת או לא מסתייעת, בקשו מהילדים שלכם לדווח מידית למבוגר האחראי (הורה / מורה) כי חברם סובל מהצקה וזקוק לסיוע מיידי. הבהירו כי הדיווח הזה הוא מעשה אמיץ ואינו מהווה הלשנה וכי "הלשנה" ודיווח על סבלו של האחר אינם היינו הך.

הפגינו אפס סובלנות

אין סיכוי רב שנצליח לחנך את ילדינו לצאת לעזרת קורבנות ההצקה הסובלים על לא עוול בכפם אם אנחנו המבוגרים לא נהיה ברורים ולא נפעל נמרצות ליצירת סביבות חינוך בהן כל הילדים בטוחים. רק בסביבות חינוכיות בהן המבוגרים משלבים ידיים (הורים ומורים), מגדירים לילדים ציפיות בהירות להתנהגות ראויה ומכבדת את הזולת ומפרטים באותה רמה של חדות ובהירות מהן ההתנהגויות שהסביבה לא תקבל בשום פנים ואופן - יש סיכוי שאותו רוב שקט ודומם יקום ויעמוד לצידו של החלש.

זה יקרה רק בסביבה בה המבוגרים אינם מתעלמים מההצקה המתרחשת סביבם, נמצאים במקומות השהיה של הילדים, מגלים רגישות, פוקחים עיניים ושמים לב לכל ניסיון פגיעה בזולת (לעג, לגלוג, קללות, היטפלות, דחייה חברתית, חרם, אלימות פיסית ועוד) והחשוב מכל, מגיבים מיידית בתקיפות ובנחישות לכל רמז לפגיעה באחר ומענישים את הבריון על מעשיו.

רק אז יודע המביט מן הצד כי יש לו את הגיבוי של חברת המבוגרים התומכים בו ומעריכים את עובדת היחלצותו לטובת הסובל.

חזקו ועודדו סיוע לזולת

בכדי שילדינו יבואו לעזרת קורבן ההצקה, עליהם לדעת כי הנושא חשוב לנו. אל תחסכו מאמץ. הראו התעניינות ושאלו את הילדים כעניין של שגרה האם יש ילדים שסובלים מהצקה והתעללות מצד חבריהם, הקשיבו בתשומת לב, עודדו אותם לא לעמוד מן הצד, סייעו להם ותמכו בהם בכדי שיאזרו כוח לעמוד מול הבריון המציק וחזקו אותם בחום על ניסיונם לעזור לחברם הסובל, במיוחד כאשר קורבן ההצקה אינו נמנה על מעגל חבריהם הקרוב.

על מחנכי ישראל לדעת כי הסיכוי האמיתי להתמודד ביעילות בנגע ההצקה במערכת החינוך הוא בחינוכם של העומדים מן הצד לצאת מאדישותם ולא לאפשר למציקים להיטפל, לפגוע ולהציק ולא רק ברמה המילולית והכללית, אלא גם בפרגון ותמיכה מעשיים באלה אשר מתערבים לטובת הקורבן.

לסיכום, הורים יקרים, חשוב שתדעו כי הרלוונטיות של הנכתב בטור זה נובעת מהעובדה הפשוטה שבכל הסקרים והמחקרים שנערכו בעשור האחרון בסביבות החינוכיות בישראל, עולה כי כל ילד שלישי בישראל מהווה קורבן להצקה פוגעת ומתמשכת המתבצעת בדרך כלל על ידי חבר או מספר חברים מהכיתה שלו. זאת כאשר הרוב הצופה מן הצד במעשה ההצקה אינו פעיל בניסיון להניא את המציק מזממו.

• פרופ' עמוס רולידר הוא אבא לשלושה, מומחה מוסמך בניתוח התנהגות, ראש המרכז להורות אחרת והמכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות במכללה האקדמית עמק יזרעאל ומגיש התוכנית "סדרת חינוך ".