כשהפקידה בלשכת התעסוקה מצקצקת בלשונה
אחרי שלוש שנים שלחו אותי עם חצי מעובדי החברה לשוק העבודה. כשהתגברתי על העלבון גיליתי שחברות ההשמה לא שמות עלי, שהפקידה בלשכה מאוכזבת ממני, ושגם מעסיקים פוטנציאליים אומרים "זה לא אתה זה אני". אבל אני אופטימי
זו הייתה הפעם הראשונה שלי. לא הייתי מוכן לתחושת הכאב, ההשפלה, חוסר האונים ובעיקר אי הנעימות. באותו בוקר יום שלישי כינסו את כל עובדי חברת ההיי טק באודיטוריום הגדול. זימון בתפוצת "כל העובדים" שנשלח פחות מחצי שעה קודם, עורר גל פאניקה ששטף את מסדרונות הקומה הרביעית. החלפנו בינינו נבואות זעם שנשמרו במיוחד ליום סגריר, ופינת הקפה מעולם לא מלאה יותר אנשים מאותו בוקר עגמומי.
דקות בודדות לפני המועד שנקבע לכינוס, הצטופפנו בשתי מעליות, מתעתדים לשמוע שמחציתנו לא יגיעו מחר לעבודה. המנהלים הישירים בישרו את הבשורה באופן אישי בתום דברי המנכ"ל. לאחר חודש ימים מהפיטורים חזרתי לביקור אחרון בבניין בו העברתי את מרבית שעות היום בשלוש השנים האחרונות.
עם 'טופס טיולים' ביד עברתי מחדר לחדר, נפרדתי לשלום מחברים, הזדכיתי על ציוד וחתמתי על טפסים. אלא שהפעם לא החזרתי קיטבג ומעיל דובון, הפעם היו אלה הלפטופ והטלפון הסלולרי. שוב יצאתי ל"אזרחות".
טביעות האצבעות שלי נהפכו למקור פרנסתי, ולא נותרו נחלתן של סדרות משטרתיות בטלוויזיה. פעם בשבוע התבקשתי להצמיד אצבע למכונה בלשכת התעסוקה וכך עשיתי, ארבע עשרה פעמים. ארבעה עשר שבועות שהסתכמו במאה ימים ארוכים של אבטלה. פעמיים פגשתי בפקידת הלשכה הנרגנת. היא קיבלה אותי בפרצוף חמוץ, נדנוד ראש וצקצוק חלוש. זאת דרכה העדינה לומר שהיא מאוכזבת ממך, שאתה לא באמת עושה מספיק כדי למצוא עבודה.
שיפצתי את קורות החיים והפצתי לכל חברות ההשמה הידועות לאדם. אבל חברות ההשמה לא ממש שמו עליי. יש יותר מדי דורשי עבודה ומעט מדי משרות פתוחות. דרישות לתואר שני בהצטיינות יתרה, ידיעת שפה שלישית וניסיון של עשר שנים בתחום, מנעו ממני זימונים לראיונות עבודה. טבעתי בים דורשי העבודה והצטערתי שלא ישנתי קצת פחות בתקופת האוניברסיטה, שלא למדתי ספרדית בטיול לדרום אמריקה ושלא התחלתי לעבוד בגיל 15.
נרשמתי לאתרי דרושים באינטרנט ולרשתות חברתיות שכל מובטל שמכבד עצמו חייב להיות שם. כשהגיעה עונת ראיונות קצרה למדתי מושג חדש – "אובר-קווליפייד"'. זוהי דרך לומר לכם לכם שאתם לא מתאימים לתפקיד בשל כישורי יתר. "אתה תשתעמם פה תוך חודשיים" או "התפקיד הזה מצומצם מדי בשביל הכישורים שלך", הן רק דרכים אלגנטיות לומר – לא. בינינו, אני ללא ספק מעדיף לשמוע שיש לי ריח רע מהפה מאשר "זה לא אתה זה אני".
"טיפסתי על הקירות"
בסופם של מאה הימים שקצבה לי המדינה לזכאות לדמי אבטלה, נותרתי מובטל. הזדמנויות תעסוקה לא נראו באופק. טיילתי הרבה עם הכלב, עשיתי את כל הסידורים שדחיתי בשנים האחרונות, ביליתי עם המשפחה, פגשתי חברים, קראתי את כל הספרים שהמתינו לי על השולחן, צבעתי את הבית ובעיקר טיפסתי על הקירות מרוב שעמום.
המקרר הפך להיות פחות מלא משהיה תמיד, למדתי היכן זול יותר לקנות שמפו, היכן משתלם יותר לקנות ירקות ובעיקר דאגתי. אני עדיין מודאג שהמשכורת של אשתי לא מספיקה לקיים זוג הורים, שני ילדים צעירים וכלב. חששותיי הפכו ליותר ויותר מוחשיים כשמאה ימים נוספים חלפו ולא היה לי ראיון עבודה אחד.
אני מתגלח לעתים פחות תכופות, מתכנן לעשות הרבה ספורט ועדיין צופה יותר מדי שעות בטלוויזיה. חוויתי רגעי משבר ותחושות אי אמון בעצמי, אבל אני עדיין מאמין.
בחלוף שבעה חודשי אבטלה ובטלה, זה לא הופך ונהייה קל יותר. אני יודע שהתקופה הזו תסתיים ותישאר לא יותר מזיכרון רחוק. צריך סבלנות, נחישות וכנראה גם טיפת מזל.
אומרים שלכל סיר יש מכסה וכנראה לכל ישבן יש כיסא. אני מאמין שבקרוב אמצא את שלי.
הכותב, תום גולד, הוא מפוטר היי טק. לפניות, הצעות עבודה ותמיכה מורלית ניתן לפנות ל-tom.goldd@gmail.com
אם את/ה מובטל/ת ומעוניינת לחלוק חוויות בצורה קולחת ומעניינת - שלח/י טור, בצירוף פרטים, לדוא"ל .
לפנייה לכתב/ת 
