באמצע האימון: שחר בן ה-17 חטף שבץ מוחי
כמו בכל יום, התאמן שחר עמית, ספורטאי מצטיין בן ,17 בשכיבות סמיכה בחדרו. ואז הוא חטף שבץ מוחי. כשהגיע לביה"ח הוא חטף 5 אירועים מוחיים קטנים בזה אחר זה. הרופאים הצליחו להציל אותו ועכשיו הוא אומר ל"24 שעות" של "ידיעות אחרונות": "אני מחכה לרגע שאוכל לשוב ולהתאמן"
זה קרה לפני שבוע וחצי בלילה חשוך וקר, כמה דקות לפני חצות. בצד אחד של קיבוץ יראון שבגליל העליון, בפינת החי שעל יד האגם היפהפה, התכרבלו מצונפים ארנבים, שרקנים, לאמות ואלפקות. לא רחוק מהם, שמרו על חום גופם גם האיילים האדומים, הכבש קמרון ועופות. הטבע הזה, שביום רוחש חיים, קולות, תנועה וריחות - כאילו קפא בצינת הלילה, ורק שריקת הרוח נשמעה מהמטע.
לא רחוק משם, במרכז הקיבוץ, ממוקם ביתה של משפחת עמית. על הספה בחדר המשפחה הקטן, ישבו באותה שעה ההורים וראו חדשות בטלוויזיה, כשבחדרו, כמו בכל ערב, התאמן בנם שחר, ,17 בכפיפות בטן. ואז, בלי שום הכנה מוקדמת, התהפכו חייה של המשפחה. שחר, ספורטאי מצטיין, שמתאמן מילדותו בטניס, קרטה, טריאתלון, קיקבוקסינג ובשנה האחרונה אף הגביר פעילות כדי להיות כשיר לקרבי - לקה באירוע מוחי שסיכן את חייו.
"כמו בכל לילה עשיתי שכיבות סמיכה וכפיפות בטן," הוא מתאר. "ופתאום באמצע התרגול, כאב לי הראש. עוד לא הספקתי להבין מה קורה לי, כשהרגשתי שכל צד ימין של הגוף שלי כואב ונחלש, עד שמרוב חולשה נפלתי על הרצפה. כשניסיתי להתרומם, מעדתי ושוב התמוטטתי. וכשרציתי לקרוא להורים שלי, ראיתי שלא יוצא לי קול מהגרון ושאני לא יכול לדבר. הבנתי שמשהו רע קורה לי ושאני בצרה. אבל ניסיתי בכל זאת להתגבר ועשיתי מאמץ נוסף לקום ומיד קרסתי על הרצפה. חיכיתי עוד כמה דקות וכששוב ניסיתי להתרומם, נתקעתי בכיסא שהיה על ידי והפלתי אותו".
אביו, אייל, שצפה כאמור בטלוויזיה, שמע רעש מוזר של נפילת רהיט מחדרו של שחר, וקם לראות מה קורה.
"הגעתי וחשכו עיניי," הוא מספר. "ראיתי את הילד שוכב על הרצפה. בהתחלה חשבתי שהוא התעלף, אבל כשהתקרבתי אליו, וראיתי שקשה לו לזוז, ושהוא לא יכול לדבר, לא היה לי כבר ספק בסימנים מבשרי הרעות האלה, וישר הבנתי שהוא עבר אירוע מוחי."
מקווה תוך חודש לחזור להתאמן (צילום: אלעד גרשגורן)
הלם טוטאלי
בינתיים הגיעה גם ניצן, אמו של שחר, לחדרו ומשם הזעיקה בטלפון את אחות הקיבוץ שהגיעה תוך כמה דקות. אחרי שהבינה שהמצב רציני, הם הזמינו מד"א. בזמן שחלף, עד שהגיעה הניידת, התאושש שחר והצליח לייצב את גופו ולעמוד
על רגליו.
"לאמבולנס הגעתי בהליכה ובלי תמיכה," הוא משחזר. בדרך לבית החולים חל שיפור נוסף במצבו ובהדרגה חזרה אליו יכולת הדיבור. הרופאים בחדר המיון של בית החולים "זיו" בצפת, אליו הובהל שחר, התקשו לאבחן את הבעיה. "בהתחלה הם לא ידעו איך לאכול את זה," מספר אייל. "הם ראו נער חסון ובריא שהולך ומדבר, וכשסיפרתי להם שהיה לו מעין אירוע מוחי, הם חשבו שמשהו אצלי לא בסדר."
גם הבדיקות הנוירולוגיות שעבר שחר היו תקינות, אבל בכל זאת, החליטו הרופאים להשאיר אותו להשגחה מחשש לאירוע מוחי ללא סימנים. מפענוח הדמיית סי-טי שעבר שחר למחרת, כבר לא נשאר מקום לאשליה, שכן נצפה בבירור שבץ מוחי גדול.
"היינו בהלם טוטאלי," מספר אייל. "לא מדובר בילד חולה וחלש, אלא באחד שהיה 100 אחוז בריא ובשנייה נהיה 100 אחוז חולה, ושעוד נשקפת סכנה לחייו."
הרופאים טיפלו בו במדללי דם לווריד ומצבו התייצב. "הרגשתי מצוין. אפשר להגיד שחזרתי לעצמי. קמתי מהמיטה, הלכתי, אכלתי, שיחקתי במחשב שלי, כאילו הכל רגיל," משחזר שחר. "והרופאים אמרו לי שמשאירים אותי לעוד כמה ימים בשביל להשלים את הטיפול במדללי דם בווריד."
בשלב הזה כבר רווח לכולם. הצוות הרפואי וההורים צפו מרוצים בהחלמה של שחר והאמינו שהכל כבר מאחוריו. אבל בסוף השבוע, באופן מפתיע, חלה החמרה במצבו. "השיתוק בפלג הגוף הימני וההפרעות בדיבור חזרו," מספר אייל. "הם באו והלכו עד שהוא איבד לגמרי את היכולת לדבר." בשלב הזה הבינו הרופאים שההידרדרות מסכנת את חייו ומיהרו להתייעץ עם מומחה מהמרכז הרפואי רמב"ם.
"חמישה ימים אחרי שאושפז, התקשרו אליי מבית החולים 'זיו' וסיפרו לי על נער שהגיע אליהם עם חולשה בגפיים והפרעות דיבור. בסי-טי שביצעו, נראתה חסימה מליאה בעורק התרדמה שמוביל דם לאונת המוח השמאלית," מתאר ד"ר יקי אמסלם - מנהל היחידה לנוירורדיולוגיה פולשנית במרכז הרפואי רמב"ם. "הצעתי שיעשו לו גם אם.אר. איי ובינתיים שימשיכו את הטיפול המקובל למצבים אלה, במדללי דם."
תוצאות הבדיקה רק חיזקו את האבחנה הראשונית שמדובר בחסימה מסכנת חיים. "מצבו היה מתעתע, כי מצד אחד הוא השתפר והרגיש טוב, אבל פתאום התפתחו בו, במהלך יממה אחת, בזה אחרי זה, חמישה אירועים מוחיים קטנים שמבשרים בדרך כלל על אירוע מוחי גדול, שעלול להסתיים במוות או בנכות בלתי-הפיכה," אומר ד"ר אמסלם".הבנתי ששחר על זמן שאול, ולכן ביקשתי שיעבירו אותו לרמב"ם בדחיפות."
מכה סתמית שהתגלגלה. ד"ר אמסלם עם שחר (צילום: אלעד גרשגורן)
שעון החול אזל
מהאמבולנס שהוביל את שחר מבית החולים "זיו," לקח אותו ד"ר אמסלם, שהמתין לבואו, ישר לחדר הצנתורים והוא עבר צנתור אבחוני שזיהה חסימה בשיעור של 99 אחוז. בעודו מתאושש על שולחן הצנתורים, אירעה שוב תפנית רעה. הוא נתקף באירוע מוחי נוסף ואיבד את יכולת הדיבור. "שעון החול שלו הלך ואזל והבנתי שעומד לרשותי חלון הזדמנויות צר וקצר שעליי לנצל אותו במהירות," משחזר ד"ר אמסלם.
מתוך חדר הצנתורים הוא התקשר לרופא נוסף במרכז הרפואי רמב"ם ובמקביל, יצר קשר עם עמית ממרכז רפואי מוביל לטיפול בשבץ מוחי, בבאפלו, ארה"ב. "לאור הנתונים שהצגתי הבנו כולנו שהאפשרות היחידה שעומדת לרשותי היא לנסות ולצנתר את מוחו של שחר, ואולי כך לפתוח את העורק החסום שמסכן את חייו," מספר ד"ר אמסלם. "זה היה מאתגר ומרגש, כיוון שמדובר באחד ממצונתרי המוח הצעירים בעולם, אם לא הצעיר ביותר, שתועדו אי-פעם בספרות המקצועית, מה גם שמדובר בנער שהיה בריא ועם כושר ספורטיבי רב."
שעה בלבד לאחר הצנתור האבחוני, על אותו שולחן טיפולים, הורדם שחר ועבר צנתור טיפולי כשלמוחו הוחדרו דרך המפשעה שני סטנטים להרחבה, שמוקמו - האחד בעורק התיכון והשני בעורק התרדמת הפנימי מצד שמאל. "בגמר הפעולה יכולתי כבר סוף-סוף לנשום לרווחה," אומר ד"ר אמסלם, "כי ראיתי את זרימת הדם התקינה לאונה השמאלית."
במסדרון המתינו ההורים שעתיים, מודאגים והמומים. "אשתי ואני הרצנו את התסריטים הכי גרועים שיכולים להיות, כי מדובר במקום הכי רגיש, המוח. וכל פספוס הכי קטן - אפילו של מילימטר - עשוי להשליך על החיים של שחר ועל התפקוד שלו. רק כשראינו את הרופא שיצא אלינו בחיוך, ובישר לנו שהפעולה הצליחה, הרשינו לעצמנו להתפרק. אשתי לא הפסיקה לבכות, ואני דמעתי."
כשהוא מורדם ומונשם, הועבר שחר להשגחה ביחידה לטיפול נמרץ. כבר למחרת, העירו אותו הרופאים ושיחררו אותו
מצינור ההנשמה. ההתאוששות שלו הייתה מהירה ובתוך יום הוא עמד על רגליו, התהלך, דיבר, צפה בטלוויזיה ובעיקר הבין את גודל הנס שאירע לו."
אתה לא חושש להתאמן שוב?
"אני לא פוחד, אין לי חרדות, מבחינתי זה היה אירוע חד-פעמי. אני חוזר להיות אותו שחר שהייתי. אני מקווה שתוך חודש הרופאים ירשו לי לשוב להתאמן. אני רק מחכה לרגע הזה, מבחינתי הייתי חוזר כבר עכשיו."
"מדובר במקרה נדיר ביותר ומה שגרם לאירוע המוחי היה בסך הכל חבלה קטנה ושולית בעורק, שנגרמה לו ככל הנראה ממכה סתמית שקיבל ואולי אפילו הוא לא שם לב אליה," מסביר ד"ר אמסלם. "אבל עם הזמן נוצר במקום קרע שהתפשט והתרחב ומשם נשלחו למוח קרישי דם קטנים שסיכנו את חייו."
לפנייה לכתב/ת 
