יופיו של אמצע הדרך
אצל יהורם גאון, החוגג 70, המיינסטרים מעולם לא היה מוקצה. הוא מסלסל, שר פיוטים, מצחיק, מרגש וגילם בסרטים את דמותו של הישראלי היפה. הקהל, בתמורה, לא חדל להעניק לו כבוד ואהבה. אריאנה מלמד מצדיעה לזמר הלאומי
יותר מעשרת אלפים תמונות של יהורם גאון יש ברשת, וברובן הוא נראה מחייך. מאור הפנים הזה הוא ודאי תגובה לאהבה העצומה שקיבל בחייו מהמוני מאזינים וצופים בהופעות, מן הרגע שבו עלה על במה לראשונה ועד שהפך לזמר הכי לאומי, הכי אמצע הדרך, שפועל כאן במשך עשורים.
כשמדובר בגאון, "אמצע הדרך" הוא לא עניין מוקצה, אלא אפילו משהו להתהדר בו, וגם שם של אחד מאלבומיו. יש בערך 60 כאלה, ובכולם הוא מהוקצע ומקצועי לעילא, רוחש כבוד ענקי לשפה העברית ולהגיה שלה, נעים-זמירות, עם קול קטיפה ונוכחות מלבבת. אף פעם לא נושך ובועט, תמיד מודע לחובה הקדושה כמעט לענג את שומעיו.
גאון בצילומי "מבצע יונתן". דמות הישראלי היפה (צילום: יעקב סער לע"מ)
בימים שבהם מבצעים עם קולות חורקים חייבים לספר לעולם על ייסוריהם, בחריזה איומה ובמקצבים נחותים, וכשעצם יכולתו של אדם לשיר בקול צלול נחשבת למהמורה במסלול לכוכבות, גאון ושיריו הם השורדים הגדולים ביותר במיינסטרים של הזמר הישראלי. ואם נפטרים לרגע מן הציניות, למיינסטרים יש יופי פלאי משלו.
גאון יצר עבורנו כמיהה למקומות וזמנים שלא היינו בהם מעולם, ואיפשר אפילו לכרישי נדל"ן להתגעגע לפרדס ליד השוקת. הוא חיבר בין יצריות גברית לאהבת מולדת ב"עוד לא אהבתי די". הוא העניק לנו את אחד משירי הנצח של ימי הזיכרון, "בלדה לחובש", שבו לא סגדנו לניצחון אלא התעטפנו בטרגדיה האישית. הוא התגעגע לבחורות עם שבּריה וטוּריה, הילל את אברהם אבינו, השר מונטיפיורי ונפלאות ירושלים – והגדיר מחדש את עצם הנוסטלגיה ב"הנני כאן, האיש אשר תמיד חוזר".
הזמר הלאומי בן שבעים, וציוני הדרך בקריירה שלו הם מאמץ מתמיד ליצור בגופו ובקולו אחדות של ניגודים בזמר העברי ובתרבות הפופולרית. מ"שלישית גשר הירקון", עם השאיפה להידמות לשנסוניירים צרפתיים עבר בקלילות לתפקידו של קזבלן, הצ'חצ'ח האהוב. משם לקדרות של "מצור", ואחר כך לשמחה המתפרצת של "רוזה", אחד הלהיטים המזרחיים הגדולים הראשונים שהיו כאן וחצו גבולות של העדפות עדתיות. ב"מבצע יונתן", "המאהב" ו"אני ירושלמי" הגדיר את דמותו של הישראלי היפה, כזה שיכול לשיר "לא תנצחו אותי" ו"אלף נשיקות" כמעט בנשימה אחת.
איפשר לכרישי נדל"ן להתגעגע ל"פרדס ליד השוקת" (צילום: אורן גולן)
עוד יש לזכור לו שהפליא לסלסל, מבלי ליצור מכך זהות אתנו-מוזיקלית אופנתית, שר פיוטים לפני כולם כמעט, מבלי להתפייט על "התחזקות", עשה ככל יכולתו כדי להצניע את חייו מאחורי שירתו וחיבתו למשחק וידע להצחיק את כולנו עד מאוד כהיפוכונדר מושבע ב"קרובים קרובים".
גאון בשלישיית גשר הירקון. כמו שנסוניירים (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
פעם, כשעוד האמנו בקיומו של שבט אחד כאן, גאון היה הזמר של כל השבט. אני זוכרת את סבי מזיל דמעות של התרגשות כשהקשיב לרומנסרו קטיפתי שלו בלדינו, את אבי טוען שהוא שר יפה יותר מפרנק סינטרה - וגם מבינים את כל המלים שלו, לא כמו אצל הבחורים האלה עם השערות הארוכות - ואת עצמי מתמוגגת כילדה שנלקחה לראשונה לתיאטרון של מבוגרים ושומעת איך כולם בסמטאות יודעים תמיד למי יש יותר כבוד.
כבוד, אהבה, הערכה: אלה מלווים אותו במנות גדושות לאורך הקריירה הארוכה והפוריה
שלו. הוא זוכה לכל אלה בגלל שההוא ממשיך להתעקש על החיבורים הבלתי אפשריים הללו, על החיבור בין המוני המקורות מהם אפשר לשאוב את הזמר העברי ולהמשיך להתגעגע למעיין אחד. לעולם לא יהיה כאן עוד אחד כמוהו. יום הולדת שמח, יהורם גאון. שבעים? שבעים זה רק אמצע הדרך.