סיפורן של שלוש מכשפות נהדרות ואיומות
המכשפה בספרות הילדים היא תמיד מאוד רעה. סתם ככה, בלי שום סיבה. ותמיד היא מכוערת וזקנה. את הסופרת חנה גולדברג זה מאוד מרגיז ולכן היא החליטה להציל את כבודן של המכשפות עם טור מיוחד ושלושה ספרי ילדים על שלוש מכשפות נהדרות ואיומות
איך משפרים את העולם באמצעות כתיבת ספרים? ובכן, הדרך הפרימיטיבית, שהייתה נהוגה בספרות עד סוף המאה ה-19, היא באמצעות ספרות מגויסת: יש גיבור טוב, יש גיבור רע, בסוף הטוב "מנצח", בדיוק כמו במערבון, והקורא לומד שצדיק וטוב לו, רשע ורע לו.
אך האם מישהו מאתנו היה טורח לקחת ספר ליד רק כדי שיטיפו לו מוסר? כשאני מתיישבת לקרוא ספר, אני ממש לא מוכנה שהוא ינסה "לתקן" ו"לשפר" אותי. אני מצפה שהוא יעניק לי חוויה רגשית ואסתטית. האם לשם כך הוא צריך להיות ספר מוסרי? לא. הוא פשוט צריך להיות ספר טוב. "אין ספרות מוסרית ולא מוסרית. יש ספרים שכתובים היטב וספרים שכתובים רע", אמר אוסקר וויילד, והפעם - צדק.
בספרות הילדים המסורתית-המגויסת, לעתים קרובות גילמה את הרוע דמותה של מכשפה. תמיד היא הייתה רעה, סתם ככה כי בא לה, ללא כל מניע נראה לעין, תמיד היא הייתה מכוערת, וכמובן - זקנה. ותמיד זה מרגיז אותי.
לאות מחאה כנגד ספרות מגויסת בכלל, ופגיעתה הרעה בשמן הטוב של מכשפות בפרט, בחרתי להקדיש את הפרק הנוכחי לשלוש מכשפות נהדרות ואיומות, שממש אינן תפורות על פי המודל הסטריאוטיפי ההוא.
ילדי המכשפה
כתבה אורסולה ג'ונס, אייר ראסל איטו, מאנגלית: אירית ארב, הוצאת כנרת ואיגואנה (לגיל שנתיים-שלוש ומעלה).
למה?
בגלל משפט פתיחה כזה: "יום אחד, כשנשבה רוח, הלכו ילדי המכשפה לפארק". מה כל כך מיוחד פה? ובכן, שתי המילים הקטנות האלה - "כשנשבה רוח". למה? כי באמצעותן ובסיוע האיור שממחיש את שיער ראשן המתנפנף של הדמויות, אורסולה ג'ונס כבר בוראת בדמיונו של הקורא עולם שלם של אסוציאציות, שבתוכו הולך ונרקם הסיפור כולו.
למה עוד? בגלל ההיעדר המוחלט של שיפוט בין טובים לרעים ובין נכון ללא-נכון.
וגם - בזכות ההומור המאופק והיבש, שגורם לקורא להתפקע מצחוק.
מה הסיפור?
שלושה אחים, מכשפים-מתלמדים, מנסים לעזור לילדה קטנה להחזיר את הסירה שלה, שהתהפכה באגם. לשם כך הם הופכים אותה לצפרדע, והיא אמנם מצליחה להחזיר את הסירה, אבל מכאן ואילך העניינים מסתבכים, עד שמגיעה אמא-מכשפה רכובה על מטאטא.
למה אורסולה ג'ונס?
כי למרות שהיא בטח יודעת להגיד הרבה דברים חכמים על העולם (כמו למשל: אמא יש רק אחת, וגם אם היא מכשפה, זה לא אומר שהיא לא אוהבת אותנו, או: לפעמים הכוונות הכי טובות מובילות לגיהנום, ושאר משפטי מחץ טרחניים), היא לא אומרת אף אחד מהם.
מתוך "ילדי המכשפה"
המכשפיה אימליה
כתבה עפרה הופנברג, אייר דני קרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד (לגיל שנתיים-שלוש ומעלה).
למה?
בגלל שזה סיפור הסודק את החומה המלאכותית המפרידה בין "טובים" ל"רעים" ומערער על האבחנה המוסרנית והמיופייפת לעייפה בין מכשפות לפיות (הנהוגה בסיפורי-פיות לא פחות מבסיפורי-מכשפות-רעות). ספר שמזכיר לנו, שכולנו קצת רעים וקצת טובים.
ולמה עוד? בגלל ההומור הרענן, הקצב והחריזה, ובגלל ההשראה שהספר הזה מעורר בקורא להעז ולא להשתייך לשום קבוצת השתייכות, להקים לעצמו קבוצה משלו, ולהזמין ל"קבוצה שלו" את כל מי שאינם מסוגלים לכלוא את נפשם בכלא המוסכמות החברתיות ולדהור בעיוורון יחד עם העדר.
וגם - כותבת הספר היא מטפלת בביבליותרפיה, מה שאוטומטית הופך אותה בעיני לחשודה. הרבה מהספרים שנכתבים על ידי מטפלים למיניהם הם, בעיני, ספרים מעיקים ומחניקים, שרק מחופשים לספרי ילדים, ובעצם כלל אינם מיועדים לילדים אלא ל"אנשי מקצוע". חלקם אולי ממוקדי-מטרה וכתובים "נכון", אך כמעט תמיד, חסר בהם אותו קסם חמקמק מכמיר-לב (יש המכנים אותו כישרון), שהוא, בעיני, הסיבה המרכזית לכך, שאדם בכלל ירצה לקרוא יצירה ספרותית. העובדה שספרה הראשון של הופנברג לילדים הצליח להימנע מלהפוך לספר "טיפולי" הוא, בעיני, הישג לא מבוטל.
מה הסיפור?
לאחר שאימליה נזרקת גם מבית הספר למכשפות וגם מבית הספר לפיות, היא מוצאת פיתרון מקורי.
למה עפרה הופנברג?
כי היא הצליחה לשבור את הדעות הקדומות שלי נגד מטפלים ומומחים למיניהם השולחים ידם בכתיבה לילדים, ואפילו הצליחה לכתוב ספר ילדים טוב.
מתוך "המכשפיה אימליה"
המכשפה מרחוב מלצ'ט 3
כתב גדי טאוב, הוצאת כתר (לבני 11 ומעלה).
למה?
כי יש סיכוי שהספר הזה יחזיר אפילו לבני נעורים סרבני-קריאה-עקשניים-במיוחד את האהבה הישנה ההיא. לספרים. איך? בזכות סיפור טוב, סוחף וקריא מאוד, שכאשר צוללים לתוכו, מגלים הרבה יופי וכאב של ילד, שכבר בעמודים הראשונים של הספר מעורר בקורא הזדהות עמוקה ומיידית.
מה הסיפור?
אני יודע שפנינה, השכנה בקומה מתחת, היא מכשפה. אסור לי לגלות. זה קשה. אבל קשה הרבה יותר לאהוב את ליאן.
למה גדי טאוב?
כי הוא יודע לספר סיפור ולבנות עולם רגשי אמין.
- חנה גולדברג היא סופרת, משוררת ופזמונאית. מספרי הילדים
של חנה גולדברג: "דמעות ורודות", "קישתא", "חברים בכל מיני צבעים", "קוף משקפוף", "מי חטף את נסיכת המחשב?" ובקרוב "שוקי מוקי". מקיימת מפגשים עם ילדים והורים בבתי ספר וגני ילדים. לכל הטורים של חנה גולדברג
.
לפנייה לכתב/ת 
