הפגיעה ביהודים תמיד מידתית?

האם ייתכן שבג"ץ גזעני? האם יכול להיות שבית הדין הגבוה לצדק של מדינת היהודים מפלה דווקא אותם לרעה? שופטי בית המשפט הגבוה לצדק קיבלו את העתירה שדרשה להתיר נסיעת פלסטינים בכביש 443, וזאת למרות טענות מערכת הביטחון לפיהן נסיעה משותפת של ערבים ויהודים מסכנת את בטחונם של היהודים, וכן כי עבור הפלסטינים נסללו בהשקעות עתק עשרות ק"מ של כבישי "מרקם חיים" - כבישי אפרטהייד... לערבים בלבד. הפסיקה התקבלה למרות ש-443 כמעט ואינו מקצר את דרכם לעיר המחוז רמאללה, בפרט אחרי סלילת הכבישים הנ"ל.

לעומת זאת, את דרישת היהודים לצדק דחה אותו בג"ץ, רק לפני מספר חודשים:

בעקבות פעולות הטרור הפלסטיני בשנת 2000 חסמה מערכת הביטחון את דרכם של כ-6,000 תושבי מערב בנימין היהודים לעיר המחוז ירושלים. הישראלים נאנקים מאז בנסיעה בלתי הגיונית נגד כיוון התנועה - כדי להגיע לירושלים נוסעים הרחק מערבה דרך היישובים נילי ונעלה, דרומה למודיעין – ורק אז מתחילים לנסוע מזרחה לירושלים. על המפה זה נראה פשוט מצחיק: דרך של 11 ק"מ הפכה ל-37 ק"מ. נסיעה לעיר הבירה שארכה מחצית השעה, אורכת כעת שעה ורבע. במשרד הביטחון הבטיחו לתושבים כבר לפני שנים לסלול כביש שיחבר אותם ישירות לכביש 443. הדרך בהר נפרצה ושלושה קילומטרים מהכביש כבר נסללו. אולם אז שינה מישהו את עמדתו, ובמשרד הביטחון החליטו לסלול במקום הכביש המתוכנן כביש "מרקם חיים" לפלסטינים בלבד. כאילו אין אוכלוסיה יהודית באזור, וכאילו לה אין צרכי "מרקם חיים".

בעתירה לבג"ץ של היהודים, טענה מערכת הביטחון שנסיעה משותפת מסוכנת, וטענתה התקבלה - למרות שב-99% של הכבישים ליהודים ביו"ש, נוסעים גם ערבים.

בעתירת היהודים קבע בג"ץ שהפגיעה ביהודים "מידתית" למרות שבפועל הפגיעה בהם גדולה פי ארבעה מהפגיעה בערבים שזכו בבג"ץ 443.

שנים ארוכות טוען השמאל כי פלסטינים נאלצים לשלם מחיר יומיומי בנסיעות ממושכות ומיותרות בכבישים עקלקלים ומאריכי-דרך, בשל הנוכחות הישראלית ביהודה ובשומרון. פעם זוהי הגדר שמונעת מהם קשר ישיר עם אדמותיהם, פעם אלו המתנחלים והגחמות שלהם, ולעיתים קרובות האשמה היא במחסומי צה"ל ובצרכי הביטחון. בסופו של דבר, הכל הרי תמיד מתחיל ונגמר במה שקרוי בפיהם "כיבוש".

אך מי שנוסע היום בכבישי יהודה ושומרון מגלה מציאות הפוכה: ה"כיבוש" אולי אשם ואולי לא, אבל מי שמשלמים את המחיר היקר ביותר של הטרור הפלסטיני, הם דווקא המתנחלים. תושבי יהודה ושומרון היהודים מוצאים עצמם לא פעם מול מגבלות תנועה אבסורדיות, בה בעת שהמדינה היהודית משקיעה מאות מליוני שקלים ביצירת מערך כבישים חדש תחת הכותרת "מרקם חיים" – מרקם חייהם של הפלסטינים ולא חלילה של האזרחים היהודים.

בית המשפט העליון קבע הלכה שהפכה בפי בג"ץ למוסכמה - ישראל כובשת ביהודה ושומרון. או בלשונו של השופט עוזי פוגלמן: "ישראל תופסת בשטחי יו"ש 'בתפיסה לוחמתית'", ובכך מאמץ בג"ץ המדינה היהודית את תפיסת אויבי ישראל וטוען שלישראל אין זכויות בארץ.

לשם תזכורת, הפרקליט הצבאי הראשי אחרי מלחמת ששת הימים, מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, קבע שכיוון שמדינת ישראל אינה מחילה את הריבונות על יש"ע, השטחים הם 'שטחים מוחזקים', כלומר: לישראל יש תביעת בעלות עליהם ולכן מותר לה ליישב ביש"ע אזרחים ישראלים (למרות שעל פי אמנת ז'נבה הרביעית אסור לכובש ליישב אוכלוסיה בשטחים הכבושים).

בפסיקתו, מערער למעשה בג"ץ על האחיזה של ישראל גם בירושלים, ברמות אשכול ובגילה, שהרי גם הם 'תפוסים בתפיסה לוחמתית' ואין שום תוקף להחלת הריבונות הישראלית בבירה.

על חברי הכנסת של המפלגות הציוניות להתנער מעמדה מסוכנת זו של בג"ץ, להעמידו על טעותו ולקבוע שירושלים, שומרון ויהודה אינם שטח כבוש, ואפילו אם עדיין לא מחילים את הריבונות עליהם, תביעתה של מדינת ישראל צודקת מאין כמותה. כך ראו זאת ממשלות ישראל עד כה.

אנו תובעים צדק מבית הדין הגבוה לצדק, תנו צדק גם ליהודים, תקנו את פסיקתכם.

עדי מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע