הרבה יותר משוקו
בעשר שנים נבנתה כאן סצנת היפ הופ ראויה לציון, שצברה הצלחות, שערוריות וכשלון אחד או שניים. יחסית למדינה קטנה עם שפה מצחיקה, נוצר כאן מכלול מרשים ואיכותי למדי. ניר ממון, שפעיל בסצנה מתחילתה, מסכם עשור שחור
מה שלא תגידו על ההיפהופ, תצדקו. אבל דבר אחד לא תוכלו להכחיש: לפחות יש כזה דבר. חלקכם לא זוכרים, אבל בסוף שנת 1999 לא היה היפהופ ישראלי. היה אלבום אחד מעולה ("עטיפה של ממתק"), ועוד כמה נסיונות מצחיקים, בכוונה או שלא בכוונה, וזהו. נאדה. בטח לא משהו ששווה סיכום.
סאבלימינל. אלבום ההיפהופ האמיתי הראשון בעברית (צילום: אופיר קדמי)
דצמבר 2009, והופ. סגרנו עשור של היפהופ ישראלי. יצאו מאות אלבומים בז'אנר. יש המון MCs סבירים, יש אפילו כמה ממש טובים. היו שערוריות (כאפה לפנים של סגול 59?), הצלחות גדולות בדמות אלבומי זהב ופלטינה ומקומות ראשונים במצעדים, כשלונות מהדהדים, פרידות מתוקשרות (סאב והצל?), סטוצים (סאב ודנה אינטרנשיונל?) וסופרסטאר ענק אחד עם פרסומת לשוקו ברזומה.
נכון, קשה כאן. הכל באמת נראה בעברית קצת קטן, מצחיק ופרובינציאלי. תורידו את דוברי הערבית והדתיים (כן, תרבות ההיפהופ העברית היא בבסיסה תרבות חילונית לגמרי), עם כמה נשארנו? פחות אנשים מבדטרויט, למשל, ושם יש שורשים של ממש לתרבות ההיפהופ.
מכלול מרשים
בשביל עשור ראשון של עשייה, והתמודדות מול שקיעה טוטאלית של תעשיית המוזיקה העולמית ופאניקה של ממש בחברות התקליטים המקומיות (הפלאפל של מבורך מגלגל יותר כסף מהליקון) נוצר כאן מכלול יצירה מרשים למדי, תוסס, מגוון, ובמפתיע אפילו די איכותי לפעמים.
שב"ק ס'. אלבום אחד מעולה וכמה נסיונות מצחיקים (צילום: עמית ישראלי)
אז אם כבר מסתכלים אחורה, העדפתי לדבר על הדברים הטובים שנשארו מהעשור הזה. הרשימה הבאה היא רשימה אישית. יצוין כי אני מכיר אישית כמעט את כל העושים במלאכה, אז בואו נוריד את זה מהשולחן – זה הולך להיות מה-זה סובייקטיבי.
ובכל זאת גילוי נאות ספציפי אחד: כמי שמעורב בעשייה של מומי לוי ובשני האלבומים שלו, הם מן הסתם לא נלקחו בכלל בחשבון בסיכומים שלי, מטעמי אתיקה.
MC שירי. יש מקום ל-MC בועטת (צילום: דורון עדות)
אז לפני העשיריה שלי, צל"שים לאמנים שלא נכנסו לרשימה: בויאקה; "היפהופ אינשטיין" וגם "תעשו מקום" של סגול 59; "כושר גופני" של כהן את מושון; הפרויקטים של פרברים רפיוג'יז, הפי אר טרופרז ופלד ואורטגה; המיקסטייפים של סוליקו ושל אלרם ושוחט; אקסום; שני אלבומי הסולו של שי 360; אלבום הסולו הלא מוערך מספיק של הצל; האלבום הפאנקי והמתוק של "השבט"; הסולו של קנדוג והאלבומים הלא מושלמים אך המבטיחים של שורטי ואמ סי שירי, שהוכיחו בכל זאת שיש כאן מקום לאמ סי בועטת, רק צריך למלא אותו.
10. כלא שש – כלא שש (2004)
אלבומם הראשון של שלושת ה-MCs האנרגטיים רחוק מלהיות מושלם. הוא גם לא הניב להיטים; את זה הם השיגו באלבום השני, עם חידושים ל"דרך המלך", "לא יכול" ו"זה היה ביתי". אבל שם הכל נשמע קצת מאולץ ומאולף.
בראשון שלהם, כלא שש הראו שאפשר: להוציא אלבום, להופיע, לעשות את זה ולהישמע טוב ליד האב הרוחני סאבלימינל. לצד "האור מציון" זהו האלבום הכי היפהופי במהותו שיצא בארץ – יש בו את המהות המזוקקת של יציאה בבום אל אור הזרקורים מתקופה ארוכה ומיוסרת בישימון הגטו. כשם הסינגל הראשון והמבריק, "פצצת זמן", זהו פרויקט נפיץ, עם הפקות מצוינות, והמון אנרגיה. חובת שמיעה: "ישראל", "פצצת זמן", "דיבור חדש".
9. מוקי – שמע ישראל (2001)
הסולו הראשון של מוקי עוד מעט בן עשר, והוא עדיין יצירת הסולו המוצלחת ביותר של יוצא השב"ק. בהפרש גדול.
ב"שמע ישראל" האמנתי לכל מה שמוקי אומר. המסרים היו קצת מעורפלים אבל הבחירה ביובל בנאי לשיר ההורס של האלבום, "האדמה בוכה" סגרה את הדיל. פישי הגדול וקוואמי הוסיפו גרוב וחדות, ופילוני הצליח להרים הפקה צנועה בבסיסה.
מוקי. מאמינים לכל מילה ב"שמע ישראל" (צילום: דודו אזולאי)
בדיעבד, כששומעים היום את "מדברים על שלום" מפי מתנחלים, נשאלת השאלה האם האיש המאוד פוליטי ומוחצן הזה, מוקי, הבהיר את עצמו די הצורך באלבום. גם אם לא, זה הביא לו בסופו של דבר אלבום זהב. חובת שמיעה: "האדמה בוכה", "באתי ממך", "זמן שנקום".
8. ש"ס - שחר סוויסה (2006), קאשי - יוצא החוצה (2005)
כן, שני אלבומים, של שני אנשים שונים. האחד, סוויסה, להטוטן מילים, מצחיק, שנון, עממי אבל מתוחכם. השני, קאשי, כותב רגיש ישר מהלב, מוציא את הקישקע בטקסטים.
ש"ס. להטוטן מילים שנון (צילום: דודו אזולאי)
אלבומי הבכורה שלהם לא הצליחו להתפוצץ למרות הצלחת חלק מהסינגלים. שניהם אוחזים ברגעים אלו באלבומים חדשים ולא בטוחים איך ומה לעשות איתם,
יחד על הבמה הם מפלצת דו ראשית. הצעה לשניהם: שימו את האגו בצד, והקימו להקה עם שני סולנים. הרווח יהיה כולו שלנו. חובת שמיעה: ש"ס: "טוקמן", "לא מרים ידיים". קאשי: "כל המתח", "בואי ניקח דברים". ושניהם ביחד: "מי אתם".
7. קוטג' – קוטג' (2009)
האלבום הכי חדש ברשימה הוא ערבוביה כיפית ואינטליגנטית של היפהופ, רגאיי, דאנסהול, ופופ. חגיגה של לחנים מדבקים, הפקות מלהיבות, ובעיקר טקסטים מושחזים שמושפרצים על ידי אחד המגישים הטובים בסצינה.
קוטג'. להיות מצחיק בלי להיות בדיחה (צילום: מור ארקדיר יונתן בוסידן)
קוטג' הוא MC סופר כריזמטי, עם הרבה הומור עצמי ויכולת אבחנה דקה. אלבום הסולו שלו מוכיח שאפשר להיות מצחיק בלי להיות בדיחה. הרדיו פספס, אבל אין שום סיבה שאתם תפספסו. חובת שמיעה: "מהי מלחמה", "איזו אישה", "גנג'ה וויד".
6. צ'ולו – תבלין ישן (2006)
הרבה יותר רגאיי מהיפהופ יש כאן, ובכל זאת צ'ולו מספיק רלבנטי על מנת לזכות במקום של כבוד ברשימה. "צ'ולו" אביטן, הסנדק של סצינת ההיפהופ התל אביבית העמיד לאחר שנים של פעילות אלבום סולו משל עצמו.
איזה כיף היה לגלות שזה אלבום משובח ממש. כתיבה בוגרת ושקולה, שחסרה בהיפהופ המקומי, מינון נכון של רוך וקשיחות; תיבול מדויק של פלואו רגאיי אסלי. צ'ולו, שכבר מזמן לא מחפש לעצמו קרדיט או כתרים, העביר בדרכו הצנועה והשקטה את האלבום הזה לגמרי מתחת לראדאר של התקשורת. חובת שמיעה: "אהבת חינם", "נכון", "לא לבד".
5. הדג נחש – לזוז (2003)
כנראה הדג נחש לא צריכים את הרשימה שלי בשביל שתיזכרו בהם. "לזוז" הוא עדיין האלבום הטוב ביותר שלהם. חרף קטע או שניים מבאסים (כגון "מספרים") "לזוז" בעיקר נותן בראש בהיפהופ פ'אנק ממזרי ומעובד להפליא.
הדג נחש. מפוקסים ורצחניים (צילום: עמית ישראלי)
מה שחסר בו לפעמים בגזרת הראפ, מקבל מענה מהודק ואימתני בתחום המוזיקה. לא תמיד הבנתי את הכיוונים שהדגים לקחו, ונראה שבו הם היו הכי מפוקסים ורצחניים. חובת שמיעה: "לזוז", "גבי ודבי", "גן התות".
4. חלוצי החלל – חלוצי החלל (2002)
יוצאי שב"ק ס' חמי ומירו ספגו עקיצה ממוקי בשיר שפותח את "שמע ישראל", שהסביר את עזיבתם בכך ש"קשה לעמוד בצד ליד מספר אחד". נכון, הם לא זכו להצלחת סולו כשל מוקי. אבל האלבום שלהם הוא לטעמי הדבר הכי טוב שיצא משב"ק.
חמי ומירו. בית ספר למוזיקה לכל הסצינה (צילום: דודו אזולאי)
נועז, הרפתקני, לא דופק חשבון ומושקע בטירוף – ככה נשמע המסע היחיד של "חללית הדודה" של חלוצי החלל. בצירוף להפקה מוזיקלית מדהימה של רע מוכיח, ואורחים המשובצים בטוב טעם, חמי ומירו – שאולי אינם ה-MCs הכי רהוטים בפלאנטה, עשו בית ספר למוזיקה לכל הסצינה. חובת שמיעה: "מספיק קשקשת", "הסתכל לתוך עיני", "ימים טובים".
3. קוואמי והחלבות – מלחמת הפופ (2007)
הביקורות פינקו, ובצדק, את "מלחמת הפופ" – מסע ארוך, מתיש אבל שווה לגמרי, אל תוך נפתולי הדמיון המפותח והנפש המורכבת של מוזיקאי וראפר שקורא לעצמו קוואמי (אבל נולד כאיל פרידמן).
קוואמי והחלבות. נותנים את הכל (צילום: עדי שיוביץ)
קוואמי מקפיד לנקוט עמדה ברורה בטקסטים שלו: אם זו מחאה כנגד מלחמת לבנון השנייה ודן חלוץ או בלדת פיתוי פרו לסבית בפלצטו א-לה קרטיס מייפילד. מהאלקטרו פופ של שיר הנושא, דרך היפהופ בסיסי וסימפולים מפתיעים, קברט, גראז' רוק ובלדות נוגעות ללב, קוואמי והחלבות נותנים את הכל.
הם מצליחים לרקוח יצירה גדושה ומתגמלת אם כי לא תמיד פשוטה לעיכול; "מלחמת פופ" מתקשר בהמון רבדים, ומכה בכל החושים. חובת שמיעה: "מלחמת הפופ", "מאבד את הקצה", "הסיפור נגמר".
2. האור מציון – סאבלימינל (2001)
מה לא נאמר על אלבום ההיפהופ האמיתי הראשון בעברית? עשו ראפ לפניו, ולא רע (שב"ק ס') - אבל זה לא היה היפהופ. יצאו גם כמה אוספים מחתרתיים, אבל לא באמת אלבום.
"האור מציון" הוא אלבום היפהופ אמיתי: הוא יצא בחברת התקליטים החשובה ביותר לתקופתו וחשף אג'נדה ברורה של יוצר רעב, מוכשר בטירוף וכריזמטי. עם השם ההזוי "סאבלימינל", שותף מסתורי בשם "הצל" והמון חוצפה, קובי שמעוני בנה בעשר אצבעות אימפריה קטנה.
סאבלימינל, הצל ומשפחת "תאקט". אימפריה קטנה (צילום: ארז ארליכמן)
היום הוא משתעשע עם דנה אינטרנשיונל וגד אלבז, אבל כשיצא הסולו הראשון שלו, שמעוני היה הכי היפהופ שיש. למרות שבפרספקטיבה, הרבה מהאלבום נשמע בוסרי וילדותי, לא ניתן להתעלם מהכנות והישירות שמאפיינות אותו, כמו גם מחדוות היצירה וההתרגשות שבבניית משהו חדש.
שנה לאחר מכן, ב"האור והצל" המלוטש ועתיר הלהיטים, סאב נשמע לטעמי שבע מדי, מרוצה מדי מעצמו וחסר עוקץ. ב"אור מציון" אין דבר מכך. הוא מדבר המון על בנות, חברים, פוליטיקה, וכמו שצריך בהיפהופ - המון על עצמו. בזכות התעוזה, המשמעות ההסטורית, וכמה שירים ממש טובים, זה כמעט דיסק העשור שלי. חובת שמיעה: "ביה"ס הישן", "חי מיום ליום", "האדריכלים".
1. קוואמי – כולם יודעים את התשובות (2005)
מה? שני אלבומים במצעד העשור? שחיתות! כן, זו באמת חוצפה, שכל הכשרון הזה נפל במקום אחד. אבל שיקולי פוליטיקלי קורקט לא יכולים לטייח את האמת: אלבום הסולו הראשון של קוואמי הוא מופת מדויקת של היפהופ.
על פניו הוא לא הותיר חותם כמו "האור מציון" ואפילו לא הרשים את המבקרים כמו "מלחמת פופ". אבל הראשון היה הרבה מעבר להערת שוליים נוסח "חלוצי החלל".
"כולם יודעים את התשובות" שם במרכז הבמה MC שונה, אנטיתזה ל"היפהופ הציוני"; שילוב של גיק מדע בדיוני, עם פריק מוזיקה אלטרנטיבית, פעיל זכויות אדם, קומיקאי, ואף אחד מהם לא דומה ל"תאקט" ולמה שהוגדר היפהופ ישראלי עד אז.
קוואמי אולי לא מכר פלטינה עדיין, אבל מוביל היום את הפלג המעניין יותר של ההיפהופ. סאבלימינל פתח דלת אבל רצה להמשיך להיות שומר הסף. קוואמי שבר את הקיר. האלבום הראשון שלו דיבר בשפת ההיפהופ והתוצאה היא סינתזה מענגת של כל מה שטוב בהיפהופ המקומי. חובת שמיעה: הכל. ובעיקר: "לך תדע", "הכל פה זה קומבינה", "ימים שחורים", "אבו מיקרופון".
לפנייה לכתב/ת 
