לחסוך לעת זקנה? אמצו את המודל האנגלי

ביום שישי נכנס לתוקף שלב נוסף בחוק פנסיה חובה, שבמסגרתו יוגדלו הפרשות החובה לחיסכון הפנסיוני של העובדים. חוק זה הוא שיאה של מדיניות שמוביל משרד האוצר בשנים האחרונות, במטרה לעודד חיסכון לפרישה בקרב בעלי השכר הנמוך והשכבות החלשות.

מה סדר העדיפויות של האוצר?

אין זה סוד כי מאחורי מדיניות זו עומדת לא רק הדאגה לרווחתם הכלכלית של האזרחים הקשישים. למדינה יש אינטרס ברור להפחית את ההזדקקות של אזרחיה לתמיכתה הכספית בשנות זקנתם. כל מדיניות האוצר בשנים האחרונות מכוונת להוביל למצב שבו כמה שיותר אזרחים יצברו פנסיה מינימלית ויפטרו את המדינה מהצורך לתמוך בהם כלכלית. אולם, מה עם אזרחים שרוצים לצבור סכום גבוה יותר מפנסיית המינימום? את זה פחות חשוב למדינה לעודד.

דוגמה מובהקת לכך קיבלנו השבוע, עם פרסום תוכנית של רשות המסים, שתעודד את בעלי השכר הנמוך להגדיל את ההפרשות לחיסכון הפנסיוני. בלי להיכנס לפרטי התוכנית המורכבת, נציין כי היא כוללת כמה רכיבים שייטיבו עם בעלי שכר נמוך ויפחיתו את הטבות המס למי שכבר צברו את פנסיית המינימום (3,850 שקל לחודש). במקביל, יופחתו ההטבות לבעלי שכר גבוה, לבני 50 ומעלה ולמי שכבר הגיע לגיל פרישה וממשיך להפקיד לחיסכון סוציאלי.

תוכנית זו מבטאת באופן ברור את סדר העדיפויות של משרד האוצר בשנים האחרונות, שלפיו העיקר שכל אחד מאיתנו יצבור סכום מינימלי לפנסיה. ייתכן שבכירי משרד האוצר יכולים להסתפק בפנסיה של 3,850 שקל בחודש, אולם אני מכיר כמה אזרחים שיתקשו לגמור את החודש עם סכום כזה, ולא כולם מתגוררים בכפר שמריהו ובקיסריה.

עוני הוא בעיקר סובייקטיבי

אני תומך במדיניות המעודדת כל אדם לחסוך לעת זקנה, אולם מדיניות של הפחתת ההטבות למי שצבר פנסיה מינימלית משמעותה היא עידוד של האזרחים לחסוך לפנסיה סכום נמוך מדי, שיאלץ אותם להוריד את רמת החיים שלהם לאחר שיפרשו. זהו פתח לצרות ולסבל, שכן עוני הוא לא רק עניין אובייקטיבי, בעידן המודרני עוני הוא בעיקר סובייקטיבי. מי שהתרגל לרמת חיים מסוימת, יתקשה לספוג ירידה דרסטית בהכנסתו החודשית עם צאתו לפנסיה. מאות אלפי אנשים שרמת החיים שלהם צנחה לפתע בעשרות אחוזים הם בעיה חברתית שישראל לא יכולה להרשות לעצמה.

רשות המסים תוכל לעודד מטרה זו אם תאמץ את "המודל האנגלי", שלפיו הטבת המס על הפרשות לפנסיה ניתנת לא על בסיס שנתי, אלא על בסיס של "מעגל חיים". בהתאם לשיטה זו על המדינה להגדיר מה הם הסכומים הכוללים שהיא מוכנה לתת בגינם הטבות מס. סכומים אלה יהיו רב שנתיים. לדוגמה, ניתן לקבוע כי הסכום המקסימלי שהמדינה מוכנה לקבל על הפקדות בגינו הטבות מס לכל אזרח הינו 4.5 מיליון שקל במהלך כל חייו (אגב, באנגליה התקרה היא 1.5 מיליון ליש"ט, שהם כ-9 מיליון שקל).

כלומר, אם לא הגעת לתקרה המאפשרת ליהנות מכל הטבות המס בשנה מסוימת, תוכל לנצל הטבות אלה בשנים הבאות. יתרה מכך, אדם שהרוויח הרבה בשנה מסוימת, יוכל לייעד את כל עודף ההכנסה לצבירת פנסיה (באנגליה, התקרה השנתית להפקדות לפנסיה היא כ-200 אלף ליש"ט, שהם כ-1.2 מיליון שקל בשנה).

כך ניתן יהיה לעודד את האזרחים להפריש לפנסיה בכל שנה את הסכומים המקסימליים שהם יכולים להרשות לעצמם ולקבל בגינם הטבות מס , ולצבור בסופו של דבר סכום גבוה יותר לעת זקנתם. הרווח יהיה של כולנו.