למה הצטרפתי לעיצומים נגד ישראל

תנועת החרם נגד ישראל, התומכת בעיצומים ומניעת ההשקעות הזרות בתחומה (Boycott, Divestment, Sanctions - BDS), מתרחבת בקצב מסחרר. כמו שדיווח בפליאה סבר פלוצקר  כשכתב שהתנועה עברה מזמן מהשמאל המערבי הרדיקלי למרכז הבורגני, ניתן לדווח שהדבר נכון גם לגבי יהודים אוהבי ישראל.

ברור שכל זה קורה על רקע ציון שנה למתקפה על עזה, על רקע דו"ח גולדסטון ומדיניות האפרטהייד המקומית שישראל מטפחת, השונה במספר היבטים מזו של דרום אפריקה הישנה. למדיניות זו אפיון וחתימה מקומיים. לא מדובר רק בצו בג"ץ המפנה פלסטינים מבתים על פי כלל השבת בתים ליהודים מ-48' מול אי השבת בתים לפלסטינים, כפי שנעשה בשייח ג'ראח. מדובר גם בשלילת זכותם של שוטרים פלסטינים לבצע סיכול ממוקד ביעקב טייטל (וטוב שכך), בעוד החשודים ברצח הרב בשומרון הוצאו להורג ללא משפט. בדיקה בליסטית שמוכיחה את אשמתם נעשתה על ידי המוציאים להורג רק בדיעבד, ולא על ידי בית משפט (במקרה זה נדרש בית משפט בינלאומי, משום שרוב הפלסטינים בטוחים שלפחות שניים מהשלושה שחיסל צה"ל, כלל אינם מעורבים במעשה).

מקרים אלו מדגימים את האי שוויון הקיצוני בחיים המשותפים בארץ הזו, ומבליטים את הסיבות שמביאות לצמיחת התנועה העממית לסולידריות עם העם הפלסטיני בעולם. ושלא תתחילו לקפץ ולשיר פתאום "העולם כולו נגדנו, לא נורא, נתגבר!", משום שלא נתגבר.

זו הסיבה שגורמת לרבים מהיהודים ברחבי העולם להתחיל לתמוך ב-BDS. היחס בין התנגדות אלימה להתנגדות לא אלימה, מהווה סוגיה מרכזית עבור אלו שמנסים למנוע אלימות נגד ישראל תוך כדי שינוי עמדתה הכוחנית והיהירה שלה נגד הפלסטינים החיים תחת שלטונה.

אלימות הכרחית

ראש החוג לפילוסופיה של הניו-סקול טען כי "לפעמים ישנה אלימות שהיא הכרחית, אך לעולם אין אלימות שהיא מוצדקת". עמדה זו מטילה אשמה מוסרית על תנועות שחרור או תנועות התנגדות שונות שמוכרחות להשתמש באלימות נגד כוחות כיבוש.

כאשר ילדי הכפר בילעין, שישראל שודדת את אדמותיו החקלאיות לאור יום בחסות החוק ובחסות חיילי צה"ל, זורקים אבנים לעברם, אומרים להם מבוגרי הכפר: "האבנים שאתם זורקים על החיילים הן פעולת התנגדות מוצדקת לחלוטין, אבל אנחנו בחרנו במאבק בלתי אלים ולכן האלימות כאן אינה הכרחית". כתמיכה במאבק הלא אלים של בילעין ולאחר הפעולות האלימות והכוחניות של צה"ל נגד תושבי הכפר, ניסחנו אנו, פעילים ישראלים, את תפיסתנו בזכות BDS.

במידה שמדינה מדכאת באמצעים אלימים ולא חוקיים התנגדות לא אלימה אך אפקטיבית של מיעוט חסר זכויות, אזי התנגדות אלימה לכוחות הצבאיים שאוכפים את הדיכוי הנה מוצדקת. אמנם היא לא תמיד הכרחית, היא לא תמיד משרתת את המטרה, לעיתים חסרונותיה גדולים מיתרונותיה - אבל היא עדיין מוצדקת.

הלחץ המוצלח ביותר המוכח עד היום הוא BDS, יוזמת החרם, העיצומים ומניעת ההשקעות הזרות. ה-BDS אינו אקט נגטיבי כמו שתעמולנים רבים מנסים להציגו, אלא אקט סותר אלימות ומציל חיים. זהו אקט של אחווה, שותפות וצעידה יחד, שבא לבטל את הצורך בהתנגדות אלימה לכוחות הצבאיים שאוכפים את הדיכוי, כדי להשיג את אותן מטרות של צדק, שוויון ומתן זכויות אדם על ידי התנגדות לא אלימה.

במידה שמסה קריטית של אזרחים ישראלים בעלי זכויות יתר תצטרף מבפנים למאבק הלא אלים ותעמוד כתף אל כתף עם חסרי הזכויות, יתכן שלא יהיה שוב צורך בלחץ מבחוץ. שלושת העקרונות המאוד פשוטים של ה-BDS הם סיום מיידי של הכיבוש, שוויון מוחלט לכל הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל והכרה עקרונית בזכות השיבה של הפליטים מבחינה חוקית ומוסרית בכל משא ומתן שיתנהל בין שתי הקהילות בעניין פתרון קבע כזה או אחר - כשברור שעמדת שתי הקהילות, היהודית והפלסטינית, תובא בחשבון במהלך המו"מ.

אף לובי ימני ואף נוצרי משיחי, אף עורך דין מבית מדרשו של דרשוביץ לא יוכל לעצור לאורך זמן את התנועה העממית שרוצה לראות את קץ הסכסוך המקומי ואת בוא השלום לאזורנו על פי עקרונות המשפט הבינלאומי לטובת שני העמים.