המהירות הכי גדולה היא המעבר מאהבה לשנאה

הורדנו שוטים של עראק כאילו אין מחר וניהלנו שיחה ממושכת לאן אנחנו רוצים לצאת בערב לחגיגות הסילבסטר. לא היה שם ויכוח, לא צעקות, לא ריב, לא כלום. אחרי שהחלטנו לאן יוצאים נכנסנו למקלחת לסקס סוער במיוחד. בשש בבוקר היא העמיסה את הארגז האחרון של הבגדים שלה ועזבה

המהירות הגדולה ביותר בעולם היא המהירות במעבר מאהבה לשנאה. זה קורה יותר מהר ממהירות האור. ממהירות הקול. מכל מהירות אחרת שקיימת בעולם הזה. וזה אפילו לא תהליך, לפחות לא תהליך שאתה מודע אליו. זה פשוט קורה. זה יכול לקחת פחות מרגע, ממאית של דקה, מחלקיק של שנייה. זו היא מהירות ללא כל היגיון.

אני אדם סקפטי, במהות שלי אני קטן אמונה. מטיל ספק בכל דבר, מפקפק בכל אדם, תמיד חושד, חושש ומהסס. כך אני לגבי הכל. לגבי עבודה, לגבי חברים, לגבי משפחה, לגבי התואר שאבא שלי הכריח אותי לעשות בתמורה לרכב ודירה במרכז תל אביב. אבל יותר מהכל, אני סקפטי לגבי אהבה. אבל האהבה הזו תפסה אותי ברגע. ולא סתם ברגע, ברגע שהכי פחות הייתי מוכן אליה. ואיך אני יודע שהתאהבתי? כי לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה אפילו לרגע אחד.

למען האמת, לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבדה. היא היתה קיימת בכל מחשבה שלי, וזה בכלל לא משנה על מה הייתי חושב, היא היתה שם. כשהייתי קם בבוקר הייתי מרגיש שהיא שוכבת לצידי. כשהייתי רץ על המסילה בחדר הכושר הרגשתי שהיא רצה לצידי. ואפילו אחותי הקטנה שבאה לביקור מירושלים למשך שבוע לפני הגיוס שלה היתה יכולה להגיד מתי אני שולח להיא הודעת טקסט או מדבר איתה בטלפון. למה? כי בכל פעם שהיא היתה מצידו השני של הקו, היה מתגנב לפני חיוך אידיוטי ובלתי נשלט.

אז אם אחד כמוני, שמאוד מעריך את הלבד שלו (גם במחיר של לנתק את הטלפון במשך שבוע ולספר לחבר'ה שהיה לו משהו מאוד חשוב לעשות), פתאום מחייך לכולם ואפילו מגיע לכמה ימי הולדת שבדרך כלל אפילו לא הייתי חושב להופיע בהם, מסתבר שמשהו כאן באמת קורה.

במשך שבועות הסתובבתי שתוי מאושר, בטוח שהרכבת שלי הגיעה ליעדה. שאני נמצא בתחנה האחרונה של המסע הזה שנקרא חיפוש אחר אהבת אמת. יכולתי לראות בה את הרגש האמהי הלבבי והרך, שכל כך הרבה זמן חיפשתי בעלמות החן התל אביביות עם הקוקו והסראפן. יחד עם זאת, תמיד קינן בי החשש שיבוא היום וגם הרגש הזה יעלם. בדיוק כמו שנעלם בעבר, ושבסוף הרומן הלא מציאותי הזה מחכה כאב מאוד מציאותי. מאוד ממשי. כאב צורם, שישאיר אותי חבול וכאוב. אבל גם החשש הזה לא עצר מבעדי להיפתח אליה ולתת לה מעצמי.

ובאמת, הכאב לא הגיע. ההפך קרה - בכל זמן שבילינו יחד רק רציתי אותה יותר ויותר. אף פעם לא הרגשתי שיש לי מספיק ממנה. וכשהיינו נפרדים, נניח סתם כך בסוף היום, הייתי נזרק הישר מגן עדן לרחוב אחד העם במרכז תל אביב, ראשי היה מתפקע ממחשבות רעות וליבי מתמלא רגשות עזים לשוב ולראות אותה. באמת.

פתאום היה נוח לנו עם השתיקה

עוד מבט:

אהבות נולדות ואהבות מתות. ככה זה בטבע

דני דין

אותו טבע רשלני שעיצב לנו מוחות המדחיקים סופים חד-כיווניים, אבל גם יודעים להרעיד נחיריים. אפשר להתאבל עליהן, אפשר לקבור אותן בחלקה מסומנת, אבל מי בכלל רוצה לחזור לבקר אותן פעם בשנה? מה הטעם?

אהבות נולדות ואהבות מתות. ככה זה בטבע

עם הזמן נטשנו את ערוצי השיחה הרגילים והמאומצים שסיגלנו לעצמנו בשבועות הראשונים ועברנו לערוצים הרבה יותר טבעיים. פתאום היה נוח לנו עם השתיקה. היה נוח רק עם מבט, עם חיוך, עם נגיעה רכה. התחלנו לדבר בחסכנות, רק כשבאמת היה משהו חדש להגיד.

אהבתי איך שהיא התעוררה בבוקר, סתורת שיער. אהבתי אך שהיא העבירה בחשש בגד ועוד בגד אלי לדירה, ואז את הבשמים שלה, ואת השמפו, ואת קרם הגוף בריח וניל. אהבתי שהיא הפתיעה אותי ביום שישי אחד כשלמדתי למבחן עם אוכל שבישלה במיוחד בשבילי. אהבתי את מוזיקת הפופ הבריטית הישנה שהיא עוד היתה שומעת. אהבתי את החיוך הפתאומי שלה בשבת בבוקר, כשסתם היינו יושבים ואוכלים חביתה שהכנתי. ואיך שהיא היתה מצחצחת שיניים יחד איתי ומחקה אותי מתגלח.

אהבתי ללמד אותה על "פינק פלויד" ו"קרוסבי סטיילס ונאש", ולראות ביחד את "עליסה בארץ הפלאות" על רקע "הצד האפל של הירח", מבוסמים מפטריות יער.

אהבתי את הריח שלה כמו של תינוק קטן. אהבתי את הרעיונות המצחיקים שהיו לה על טיול לגליל ועל צניחה חופשית בחוף דור. אהבתי להגיע לארוחות משפחתיות אצלה בבית ולדבר עם אבא שלה על פוליטיקה ועסקים עם המבטא הבריטי הכבד שלו.

אהבתי הכל אצלה. וגם את מה שלא אהבתי, הרגשתי שאני מתחיל לאהוב.

היא היתה החתול הקטן שלי.

ופתאום, זה נגמר.

לא משנה למה. לא משנה איך. פשוט נגמר. ברגע. בחמישי בערב ישבנו בסלון אצלי בדירה. הורדנו שוטים של עראק כאילו אין מחר וניהלנו שיחה ממושכת לאן אנחנו רוצים לצאת בערב לחגיגות הסילבסטר. לא היה שם ויכוח, לא צעקות, לא ריב, לא כלום. אחרי שהחלטנו לאן יוצאים נכנסנו למקלחת לסקס סוער שבמהלכו עקרנו את וילון האמבטיה, התלבשנו והתיישבנו בסלון.

נשארנו לשבת במשך ערב שלם מול טלוויזיה כבוייה, במבטים כבויים. לא הסתכלנו זה לזה לרגע בעיניים. זו היתה שתיקה מעיקה. בשש בבוקר היא העמיסה את הארגז האחרון של הבגדים שלה ועזבה לדירה של החברה הרווקה האחרונה שלה בעיר, שהיתה מוכנה, כמו צבוע שמחכה לטרף שלו, לקבל אותה בזרועות אוהבות.

ומוזר לחשוב שבכל אותן שעות בהן ישבנו מול הטלווזיה הדבר היחדי שהייתי מסוגל לחשוב עליו הוא עד כמה אני לא סובל אותה. עד כמה אני לא סובל איך היתה מתעוררת בבוקר עם כרבולת על הראש שלה. איך שהיתה משתלטת על הפרטיות שלי ומעבירה בגד בגד לארון הבגדים שלי, שלאט לאט הפך להיות גם שלה. ולמרות שאמרתי לה עשר פעמים שאני יושב ללמוד למבחן, היא פתאום היתה מופיעה ללא כל התראה מוקדמת בפתח הדירה. והאוכל שלה תמיד היה תפל, אבל לא יותר תפל ממוזיקת הפופ הבריטית המאוסה שהיא היתה שומעת, של להקות שכבר ממזמן הפסיקו לייצר את הפוסטרים שלהן. וריח הגוף שלה שבכלל הזכיר לי פליטה של תינוק. לא סבלתי את החיוך האימבצילי שלה בשבת בבוקר עם חתיכות של חביתה בין השיניים. ואיך שהיתה נדחפת לידי בבוקר כשהייתי מצחצח שיניים ויורקת את משחת השיניים שלה מולי עד שזה היה גורם לי בחילה. לא סבלתי את הרעיונות הטפשיים שלה על טיולים בארץ בשק שינה ואת הארוחות הרדודות בבית הוריה, אליהן היא הכריחה אותי להגיע למרות שאמרתי לה שוב ושוב שאני מעדיף להישאר בבית ולראות עם החבר'ה ליגת האלופות או לשחק "פיפה" על הפלזמה החדשה. ואת אבא שלה שנשמע כמו צ'רצ'ל. ואת הקול הצפצפני שלה כשהיינו אוכלים פטריות ורואים "עליסה בארץ הפלאות".

כששמעתי את הרכב שלה מתרחק מחניון הבניין, נשכבתי על הספה בסלון וחשבתי לעצמי איזה דור מעפן אנחנו. דור שמחפש כל תירוץ הכי קטן בעולם שיכול לחלץ אותו מזוגיות, ממחוייבות. דור שהוא עבד ללבד הזה של עצמו, עד כדי כך שאנחנו כבר בכלל לא שולטים בזה. אנחנו הורסים לעצמנו. כזה דור אגואיסט, חשבתי לעצמי, שאם היינו כאן לפני 60 שנה אין מצב שהיינו מצליחים להקים מדינה. אני שומע כל כך הרבה אנשים שאומרים שהם מחפשים אהבה, אבל אני בכלל לא יודע אם כל אותם האנשים באמת רוצים למצוא אותה.

אז אחרי לילה שלא ישנתי, בהיתי בתקרת החדר, ועיניי נעצמו לאט לאט. ושנייה אחת לפני שנרדמתי, תהיתי אם המהירות הזאת של מעבר מאהבה לשנאה עובדת גם הפוך.

אני חושב שחלמתי שכן. אבל בזה אני כבר לא בטוח.