האקס שלי והחברה שלו אימצו יחד גורי חתולים!
בעוד חתולה של רווקה ישמש אות קלון, עבור זוגות חתול הוא כמו תינוק, עד שיגיע הדבר האמיתי. ולפעמים יש לו פרופיל בפייסבוק. אין לתאר איך נקרע לי הלב כשגיליתי את זה. נדמה לי שרק אז הבנתי באופן סופי וממשי שבאמת שנפרדנו. חוץ מזה, יש המון דברים שבני זוג רשאים לעשות, שלרווקים לא ממש מותר
העולם נהיה מוזר. למה לעזאזל אנשים מרגישים צורך לפתוח לחיות שלהם פרופיל ברשתות חברתיות? נדמה לי שהעניין הוא בכלל לא ההשתלטות התקשורת הווירטואלית על העולם, וגם לא שחיות מחמד שלנו נהיו חלק בלתי נפרד מאיתנו. העניין הוא הפריווילגיות הקטנות של הזוגיות. זהו עצם עניין. לא, זה עצם של הכלב.
אני משתעשעת בדמיונות שווא - מה היה קורה אילו הייתי מאמצת חתול ופותחת לו פרופיל בפייסבוק? זהו. נגמר הסיפור שלי, המוניטין שלי היו גמורים. עדיף היה לי כבר להתאבד. זוּם אִין: רווקה עם חתול, ועוד חתול עם אישיות, חתול כזה שממלא חסכים. חתול שישאיר אותי רווקה וערירית, וכשאמות, לבד, בחושך, הוא היחיד שיידע, ובסוף גם כל הדירה תסריח, והוא גם יאכל לי את הפנים, כי לא יהיה אף אחד אחר באזור שיאכיל אותו. כזה מין חתול. זוּם אאוט.
כן, בעוד חתולה של רווקה ישמש אות קלון עבורה, שלא לומר אות קין, הרי שלא כך הוא החתול עבור בני זוג. עבור זוגות, חתול הוא כמו תינוק קטן, עד שיגיע התינוק בשר ודם, ויש לו פרופיל בפייסבוק, וכולם שמחים, ותראו איזה יופי הוא הולך לבד. חתול זו התחלה של משפחה. אין לתאר איך נקרע לי הלב כשגיליתי שהאקס שלי והחברה החדשה שלו אימצו שני גורי חתולים מזדיינים. נדמה לי שרק אז הבנתי באופן סופי וממשי שבאמת שנפרדנו.
הפריוילגיות הקטנות של הזוגיות
אבל זה רק מתחיל בפרופיל של חתול בפייסבוק, וברור שזה סימפטום של משהו הרבה יותר גדול – הפריוילגיות הקטנות של הזוגיות. יש מיליון ואחד דברים שבני זוג רשאים לעשות, שלרווקים לא ממש מותר. הם מרשים לעצמם היות כל הסופשבוע בבית בפיג'מה, ולאכול אוכל שומני מול הטלוויזיה, בלי להרגיש פתטים. היא מרשה לעצמה לצאת מהבית עם טרנינג ולא להוריד שערות ברגליים. והכי מעצבן זה שהם שמים זין על מה אחרים חושבים. מוניטין? מי צריך את זה, יש להם זה את זה. הם אוהבים זה את זה, יש להם עולם פנימי עשיר ובדיחות פנימיות, ופרצופים שרק הם מבינים ושמות חיבה. רווקות זה לא ממש ככה. יש לי המון בדיחות פנימיות, אבל בדרך כלל הן ביני לבין עצמי. אני יכולה לשבת בבית לבד ולצחוק, ואז קצת לבכות. לא אתפס מחוץ לבית בלי מייק-אפ, סומק, מסקרה, ותחתונים יפים.
"חכי עם נסיעה לפריז עד שיהיה לך בן זוג"
שלא תגידו שאני לא מתקדמת, עם השנים פיתחתי תובנה גאונית. גם לי, רווקה מן המניין, מותר להישאר בבית ביום שישי בערב, לוותר באופן רגעי על חיפוש אהבה בביצה העירונית העכורה, ופשוט לקחת סרט. זה בסדר, המשטרה לא תתערב, מי אמר שלזוגות יש מונופול על עמידה למול מכונת די.וי.די. ברחוב? ועדיין, נדמה שהרגע ששבר אותי הוא הרגע שבו בישרתי בשמחה לחברה (נשואה) שאת החופשה הבאה שלי אבלה בעיר האורות. אז זהו, מסתבר שעכשיו גם פריז היא פריוילגיה השמורה לזוגות בלבד: "לא, חכי עם נסיעה לפריז עד שיהיה לך בן זוג".
משפיל משהו, אני חייבת להודות. הרי מן המפורסמות היא שמשטרת הגבולות מפקחת על היוצאים ממדינת ישראל ומנתבת את מסלולי נסיעתם לפי הסטטוס המשפחתי שלהם. ארזת לבד? סליחה, אנחנו מאוד מצטערים, אבל לפי חוק התייר הרווק התשס"ט-2009, את רשאית לטוס אך למקום שבו את יכולה להכיר מישהו בגילך, תאילנד או דרום אמריקה, או מקום אחר שיש בו עוד נכים חברתית ורגשית כמוך. כשתתקדמי בחיים ייפתחו בפנייך אזורים גיאוגרפיים נוספים, אירופה הקלאסית וכיו"ב. תודה וטיסה נעימה.
היא יודעת בדיוק מאיפה תבוא האורגזמה הבאה שלה
אני חושבת על הגברת לוי, מי שהיתה פעם בשר מבשרי, גרה מולי, ברחוב הכי חי בתל-אביב, חוותה איתי הרבה רגעים של אושר, וגם לא מעט רגעים אומללים השמורים לרווקות שחיות בלי חיות בעיר הגדולה. מהר מאוד היא הפכה להיות אחת "מהם". לא יקרה כלום אם היא תצא מהבית לא מאופרת, היא יודעת בדיוק מאיפה תבוא האורגזמה הבאה שלה, היא מכינה מאפינס ולחם ביתי, נזרקת מול הטלוויזיה בזרועותיו והולכת לישון כל יום בעשר. אני תוהה ביני לבין עצמי, אולי כשיהיה לי בן זוג, ונגור בצפון תל-אביב, ניסע באוטו ליסינג שהוא יקבל מהעבודה, ונבקר את הורים שלו ביום שישי בערב, ואת הורים שלי בשבת, אולי אז אוכל לנסוע לפריז בלי להרגיש שהלב נכמר?
נשברתי. אני נכנעת. עכשיו גם אני רוצה משפחה קטנה, הוא, אני ושני חתולים. נתחיל משני חתולים, אחר כך נעבור לשני ילדים. אחר כך נעבור מחוץ לעיר. ואז גם אני אזכה ליהנות מפריוילגיות. אוכל לבלות 48 שעות בפיג'מה ולא להרגיש אשמה, או להעלות שני קילו וזה לא יהיה כזה ביג דיל, כי הוא אוהב אותי גם ככה. אולי אז גם אני אחשוב שלפתוח לחתול פרופיל בפייסבוק זה נורמלי.
אבל אני רווקה בלי חתול. אני החתולה הג'ינג'ית של עצמי. עם עיניים מצועפות אני מתפנקת, מגרגרת כשמלטפים אותי, מתעניינת רק בעצמי ומשירה שיער על הספה.
