שקיעתה של המשפחה

א. מעשה בבני דודים - הם הגיעו לארץ מארצות הברית, היא בת-דודה שנייה או שלישית שלי. למעט פגישה מקרית של כמה דקות לפני כמעט שלושים שנה. לא שמענו אחד על השני ולא ידענו דבר. והנה הם נחתו בארץ, ואנו הזמנו אותם לשבת. הם התגלו כאנשים נחמדים, עמוקים ואפילו משעשעים. אך לפני שהם הגיעו, שאלו אותי ילדי הבוגרים: "מה לנו ולבני דודים השלישיים האלה? מה קושר אותנו אליהם בכלל? מה לנו ולהם?"

ב. מעשה בבני דודים ב' – כשהיינו ילדים , היו 'הבני דודים' שבשכבת הגיל שלנו, כמו אחים ואולי אפילו יותר. רק להיות איתם, לשחק איתם, זאת הייתה כל משאת נפשנו. היה לנו ברור, ללא מילים, שלא ניפרד איש מעל רעהו. ומאז חלפו להם השנים ואנו ה'בני דודים' - בגרנו, היינו לאנשים ונשים, נישאנו ואך נולדו לנו ילדים, ברוך ה', ואפילו ניצני נכדים. ואני בוש ונכלם. אינני יודע את שמותיהם של כל ילדי בני דודי. ילדי מתקשים למצוא את עצמם בסבך בני הדודים, הדודים והדודות. ... אבל הרי הם כל 'המשפוחה'? הם עצמי ובשרי?

ג. שקיעתה של משפחה – ספר בראשית מסתיים השבת, בפרשת 'ויחי'. הסיום מפואר. יעקב הזקן והחולה. קורא להם אל מיטת חוליו , אוסף אותם אליו . המעמד נראה מפואר , ההזמנה למעמד משווה לו מסתורין כביר: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית פרק מט). אני מנסה לדמיין את המעמד הנשגב. את הבנים, אבות השבטים שלעתיד, ניצבים בסמוך למיטתו. קשובים לכל רסיס הגה שיוצא מפיו הקדוש והטהור של האב הגווע. לכאורה תמונה של אחדות. אחדות שאיננה רק משפחתית גרידא. אחדות שאיננה רק תוצאה של ילדות משותפת, מוצא משותף. האחדות שלהם היתה אחדות רעיונית-אמונית עמוקה מאד. כפי שמתאר המדרש הציורי והמרגש הבא:

"בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם

קרא לשנים עשר בניו אמר להם:

שמעו אל ישראל שבשמים אביכם,

שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה ?

אמרו לו: " שמע ישראל אבינו:

כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה,

כך אין בלבנו מחלוקת

אלא ה' אלהינו ה' אחד

אף הוא פירש בשפתיו ואמר:

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"

(בראשית רבה - ויחי פרשה צח)

אך מה התרחש מייד לאחר פטירתו של יעקב, האב? המשפחה המפוארת והמלוכדת לכאורה מתפרקת ומתפוררת. אינני מדבר רק על המתחים הפנימיים החבויים שהתפרצו לפתע. כמו למשל דאגת אחי יוסף פן יתנכל אליהם לאחר פטירת יעקב, וינקום בהם על אשר עשו לו. אינני מדבר על תחושותיהם של הבנים שבמעמד המפואר קיבלו מה שנראה כקללה במקום ברכה. ראובן, שמעון ולוי אינם יוצאים נקיים מהצלפותיו של יעקב אביהם. ראובן אגב כך, מודח מהבכורה לטובת יהודה ויוסף. כיצד הוא יצא מהפגישה האחרונה עם אביו? קריאתו של יעקב לבניו 'האספו!' האינה מלמדת על כוחות של פירוד שנהגו בהם. המדרש חש בכך ומפרש את הקריאה הזו כבקשה לאיחוד. ומתי אנו קוראים לאיחוד, האם לא על רקע של פילוג וניכור? ואכן המדרש מתאר פילוג גיאוגראפי, ופילוג מנהיגותי.

יעקב קורא להם: "האספו מארץ מצרים והקבצו לרעמסס, - התקרבו אחד לשני. האספו מעשרת השבטים והיקבצו לשבט יהודה – בנו מנהיגות משותפת, מרכז משותף.

על הזהות הקולקטיבית

אך מבט מעמיק יותר, מגלה שכוחות חזקים יותר מורידים את 'המשפחה' מעל בימת ההיסטוריה ומחליפים אותה 'בעם'. אורך חייה של המשפחה הגרעינית מוגבל. הזיכרון האנושי של ילדיי איננו מאפשר להם להתמצא בסבך המשפחתי אחורה. כשאני חושב על משפחתי (ואני יודע לשרטט עץ משפחתי ארבע-חמש דורות אחורה עד לפני 150-200 שנה), היא בעצם באה מהערפל. אני מתבונן בילדי שיהיו בריאים, הם יגדלו ויהיו לאנשים ונשים, יינשאו ויקימו משפחות ב"ה. כמה דורות קדימה, בערפל העתיד, תצליח המשפחה הגרעינית שבנינו ואנו בונים להישאר מגובשת?

הזהות הקולקטיבית שלנו לא תיגזר משם המשפחה שלנו. שהרי הוא ישתנה מאות, ואלפי פעמים במרוצת הדורות. הזהות האישית העמוקה שלנו תיגזר מהזהות הלאומית שלנו.

משפחת יעקב עומדת לרדת מהבמה בקרשנדו מפואר. והיא מחליפה את מקומה בעם. תודעת המשפחתיות עומדת לרדת מהבמה ולהמיר אותה בתודעה לאומית, קולקטיבית.

בלא מעט הזדמנויות פגשתי

משפחות דתיות וחילוניות, שראו כי ילדיהם עומדים לנטוש את הזהות הלאומית והרוחנית (כפי שהם תפסו אותה). דתיים שילדיהם נטשו את הדת. חילונים שילדיהם חזרו בתשובה. והם עמדו בקונפליקט הרגשי, כיצד להתייחס אל עוזבי הדרך?

והשאלה שתמיד מופנית אל הורים אלה היא: האם לא די לכם בזיקה ההורית, הרגשית והביולוגית כדי לשמר את האחדות? פעמים רבות חזיתי בהתנגשות האדירה שבין הכוחות הפרטיים ('משפחה' כשם קוד) לבין הכוחות הקולקטיביים ('לאום' 'אמונה' 'דת'). לעיתים ללא פתרון ותוך כאב מתמיד ולא פוסק. לעיתים תוך ויתור והכחדה של אחד מאגפי הסתירה. אך תמיד זאת הייתה חוויה קורעת.

דומני כי לפי פרשת 'ויחי', לכוחות הקולקטיבים משקל הרבה, הרבה יותר גדול או לפחות לא קטן יותר מלכוחות הפרטיים. וכי גם בדור שבו ל'פרט' יש משקל גדול יותר מאשר ל'כלל', אל נמהר להספיד את כוחות 'הכלל'. יש להם משקל עצום, גם אם הוא חבוי ותת-קרקעי.