רבים ביקרו אותי בביה"ח, אבל אני חיכיתי רק לה
כמות המבקרים די הפריעה לי להתארגן. הגבס על הרגל, האינפוזיה ביד, מסכת החמצן, הזונדה והכאבים קצת הקשו עלי. אמרתי לעצמי שמראה טבעי הכי טוב. אני רק אזרוק על עצמי איזו שמיכה של בית החולים ונזרום עם זה. סיפור על אהבה ראשונה
כבר בגן הילדים זיהיתי את כלתי. היא היתה יפה וחכמה במיוחד, שיערה הזהוב ועיניה הירוקות המיסו את לבי והסיחו את דעתי מהמטלות השגרתיות של חיי באותה תקופה. איך אפשר למלא דלי בחול ולהקשיב לגננת שמלמדת את שירי החג, כשכלתי מתהלכת בחן באזור?
הקושי הראשון בזוגיותנו המופלאה התגלה כשהבנתי שהזהובה מצידה לא כל כך מבחינה בקיומי. דייט לא בא בחשבון באותה תקופה משלל סיבות מטרידות. כבר אז הבנתי שאם ברצוני לזכות בנסיכה, עלי להיות יצירתי במיוחד.
התמסטלתי משיערה הזהוב שעיטר את מצחה הצח
לשמחתי, בבית הספר כבר ישבתי לצידה, כך שהזהובה לא יכלה יותר להתעלם ממני. מיותר לציין שלימודים לא נראו לי רלוונטיים מבחינה כלשהי. המורה עדי עשתה לי את המוות והתעקשה ללמד אותי כול מיני דברים מוזרים כמו חשבון, בשעה שאותי עניין יותר איך למען השם פיסטוק לקח את המפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי. חוץ מזה, הייתי עסוק בלבהות בה. בכלתי שישבה לידי. התמסטלתי משיערה הזהוב שעיטר את מצחה הצח. כשכל התלמידים ישבו עם הפנים ללוח ולמורה, אני ישבתי עם הפנים הצידה, כשמבטי נעוץ בזהובה. היא בתגובה צחקה מידי פעם, ואני איתה.
ברגע של השראה הבנתי שכדי שחיי יכנסו למסלול אידיאלי, כל שעלי לעשות הוא לשבור את הרגל בטעות. כך אצא לחופש מהלימודים לתקופה, גבס חינני יעטוף את רגלי, וכלתי לא תוכל להישאר אדישה לאבירהּ האמיץ.
ידעתי שכדאי לשמור את התוכנית לעצמי, שכן בתקופה המדוברת הוריי התעקשו לחלוק על כל מחשבה מקורית שלי, כמו: למה בכלל צריך ללכת לבית הספר? בוא נראה מה יקרה אם נדחוף את האצבע של אחי הקטן לחשמל, ובוא נשלח את נאווה, אחותי המוכשרת, לקיבוץ בצפון. שתעזור. היא כזו ילדה פקחית ומוצלחת. אני בטוח שהיא יכול לתרום להם במשהו. לא צריך להיות אגואיסטים, קצת לתרום לחברה. הוריי, בעקשנות ילדותית, דחו את רעיונותיי המעולים בזה אחר זה.
אני רץ מהר כמו סופרמן, ורק צריך לחצות את הרחוב הצר
בבוקר שבת שמשי ויפה במיוחד הבחנתי בסוסיתא מדדה במורד הרחוב בו התגוררתי עם משפחתי השמרנית מדי. מיד ידעתי שזו שעת כושר שלא תשוב, מה גם שלא יזיק לבדוק אחת ולתמיד את הנוסחאות המצחיקות של עדי בחשבון. סוסיתא הנמצאת כ-50 מטר ממני נעה במהירות 30 קמ"ש. אני רץ מהר כמו סופרמן, ורק צריך לחצות את הרחוב הצר. מי יגיע ראשון ליעדו? הסוסיתא התקרבה ולא היה לי זמן לחישובים, אז נתתי לאינטואיציה שלי להנחות אותי. היא אף פעם לא איכזבה אותי. רצתי לכביש.
אמבולנס רועש דהר לבית החולים הקרוב, כשאני שוכב בתוכו מעורפל הכרה. מתוך הזיותיי וכאבי יכולתי להבחין בהוריי המודאגים יושבים לידי. רציתי לומר להם שאני שמח שהם באו ושאולי כדאי שנדבר ברצינות על הקיבוץ שנאווה תישלח אליו, אבל המילים לא יצאו מפי. מה גם שאמי בכתה ולא רציתי להכביד עליה. השיחה יכולה להידחות, חשבתי לעצמי. אני אתעלף לי קצת בנתיים.
בבית החולים ביליתי לא מעט. מסתבר שלשבור רגל זה נורא כואב. איך לא חשבתי על זה קודם? אני צריך לעשות בדק בית. מכיוון שלא בוכים על חלב שנשפך, ואת רגלי הפצועה מעטר גבס מרשים, הייתי די מרוצה. המורה עדי יכולה לשכוח ממני לכמה שבועות. שתתגעגע קצת.
בשלב זה הייתי צריך להתחיל להתכונן לדייט שלי עם הזהובה. כמות המבקרים בבית החולים די הפריעה לי להתארגן. הגבס על הרגל, האינפוזיה ביד, מסכת החמצן, הזונדה והכאבים קצת הקשו עלי. אמרתי לעצמי שמראה טבעי הכי טוב. אני רק אזרוק על עצמי איזו שמיכה של בית החולים ונזרום עם זה.
מבקרים רבים פקדו אותי בבית החולים, אבל אני המתנתי רק לה. בכל פעם ששמעתי צעדים במסדרון נמלא ליבי התרגשות. ובכל פעם שנכנסה איזו דודה לבבית התעצבנתי על הוריי, שמעכבים את המעבר של אחותי לקיבוץ.
ערב אחד, תוך כדי תנומה, שמעתי קול צלול ונעים קורא בשמי. פקחתי את עיניי, והיא ניצבה לצד מיטתי. היא דמעה. כבר שכחתי כמה היא יפה. דמעות מלאו את עיניי. שיערה הזהוב ועיניה הירוקות סיממו את נשמתי. לא הרגשתי את הכאב באותו רגע. לא יכולתי להוציא מילה מהפה. היא ליטפה את ראשי. "אני פה כבר די הרבה זמן. ישנת ולא רציתי להעיר אותך", אמרה והמשיכה ללטף את ראשי. "אני צריכה ללכת עכשיו, אבל אני אבוא שוב". היא נשקה על מצחי והלכה.
דקה או שתיים עוד הייתי בהלם מוחלט. כשיצאתי מההלם חזרו הכאבים, אבל זה לא הזיז לי. רציתי לקום מהמיטה ולקפץ בכל בית החולים. איזה דייט מעולה!
שנים עברו, והזהובה נעלמה מהאופק. סוסיתות כבר לא רואים במחוזותינו, ומסיפור האהבה ההוא נותרה רק צלקת. עם הזמן למדתי לחבב את הצלקת שלי. היא מזכירה לי את הילד שהייתי. מפעם לפעם נדמה לי שהוריי מביטים בי בבילבול ומבוכה . כאילו שואלים מה התוכנית המהפכנית החדשה של הילד.
אז אני עוד לא יודע. אני הרבה יותר זהיר היום, אבל כבר כמה זמן שאיזו רופאה זהובה מסתובבת בשכונה שלי, ואני חייב להיות יצירתי בעניין הזה.
- סיפורים אישיים על אהבה ראשונה
