איפה השמות?

פרשת שמות נקראת על שם שמות בני ישראל שירדו מצרימה, ושנמנו בתחילת הפרשה. אולם, ייחודה של הפרשה הוא באי גילוי שמם של גיבוריה בפרשה בין בכלל ובין בדרך של שימוש בשמות חליפיים. להלן מספר דוגמאות:

מדוע מסתירה התורה את שמות גיבורי הפרשה?  

בראשית הינו ספר הבודדים והמשפחות; אדם, נח, אברהם, יצחק, יעקב ומשפחתם. שמות, לעומת זאת הינו ספר שעיקרו סיפורו של עם ישראל משיעבוד עד גאולה וקבלת התורה. המעבר מסיפורם של בודדים ומשפחות לסיפורו של עם מתרחש בפרשת שמות.

התורה מדגישה השינוי בכך שבתחילת הפרשה מוזכרים היורדים מצרימה בשמם כמו בספר בראשית, אך מיד לאחר מכן מובאים המעשים שבפרשה תוך הסתרת שמם של המעורבים. המעבר מאזכור שמות לאי אזכורם מדגיש את המעבר מסיפורם של פרטים ומשפחות לסיפורו של עם. ההבדל בין סיפורם של יחידים לסיפורו של עם הינו בכך שאין עוד חשיבות לאישיותו ולמעשיו של הפרט ככזה, אלא החשיבות היא רק כאשר למעשי הפרט יש השלכה על העם. לכן, אין חשיבות לשמו של הפרט, אלמוני או פלמוני.

סיפורן של שפרה ופועה איננו חשוב בשל העובדה כי שפרה ופועה התנהגו באופן שהתנהגו. בסיטואציה אחרת היו שפרה ופועה אחרות. חשיבותו בהשלכה שהיתה למעשיהן על העם, בכך שבזכות מעשיהן המשיך העם להתקיים. מעשיהם של העבריים (דתן ואבירם) שהכו זה את זה אינם חשובים כשלעצמם. העובדה כי בזמן השעבוד לא חדלו ישראל לריב זה עם זה, במקום להפנות כוחם כנגד האויב היא החשובה.

בנוסף, גילוי שמות הגיבורים, היה גורם לנו לייחס להם התכונות המופיעות בפרשה ולא היינו מסיקים על ההשלכות שיש למעשים הללו עלינו. לדוגמא: הידיעה כי המכים הינם דתן ואבירם, מרחיקה את הסיפור מהקורא. הקורא יאמר לא פלא שדתן ואבירם הכו זה את זה הרי הם רשעים מועדים, אבל במצב דומה של שיעבוד ומצוקה לי, הקורא, ולעם בכללותו "זה לא יקרה" שהרי איננו רשעים. וההיפך: הידיעה כי שפרה ופועה הן יוכבד ומרים מרחיקה את הסיפור מהקורא. הרי זה טבעי שאמו של משה ואחותו יסכנו חייהן למען עם ישראל והמשכיותו. אך אני הקורא, האדם הפשוט, לא חייב ולא נדרש לכך. באה התורה ומעלימה את השמות על מנת לומר שכל אחד ואחד מאתנו במצב דומה יכול לבחור הדרך להיות בגדר "רשע למה תכה רעך" או בגדר "ותחיין את הילדים".

למה משה?

והמסקנה שלי מהפרשה: כל אחד הינו חלק

מעם המורכב מפרטים, לכל פרט ישנה הבחירה לעשות הישר והטוב או ללכת בדרך הרשע. לא תמיד הפרט יזכה להכרת תודה או להוקעה על מעשיו (הזכרת שמו) אך הדרך בה יבחר כל פרט עשויה להשפיע על העם כולו לטובה (או לרעה) כפי שמעשי בתיה פועה ושפרה הביאו ללידתו של משה ולצמיחתו כמנהיג. כמו כן מעשים טובים אינם רק נחלתם של ישראל ומעשים רעים נחלתם של גויים.

מעשיה הטובים של בתיה אינם פחותים ממעשיהם הטובים של המיילדות, ואילו מעשיו הרעים של האיש המצרי, אינם בהכרח רעים יותר ממעשי דתן ואבירם. בסופו של יום עלינו כפרטים לשאוף לעשות את הטוב מתוך תקווה כי הדבר ישפיע על עתיד העם כולו. בנוסף, במעשינו הטובים ניתן לחבור גם אל הטובים שלא מבני עמנו שהרי שרק שיתוף הפעולה בין שפרה, פועה, בתיה ויתרו הביאו ללידת משה ולגאולת ישראל ממצרים.

עו"ד אלי וילצ'יק הוא שותף בכיר במשרד כהן-וילצ'ק-קמחי