הו, תן לו כוח

תקציר

בחודשיים האחרונים התקבלו מספר טלפונים מכל מיני גורמים שרצו שאבוא להופיע בחו"ל. היו טלפונים מטוקיו, אוסטריה ושיקגו. כולם ביקשו את אותם תאריכים ורצו שאת חנוכה אעשה אצלם. אני חייב להודות שאני לא מחבב במיוחד את כל ענייני ההופעות בחו"ל ובכלל לא משתגע לעזוב את הארץ ואת המשפחה. הפעם האחרונה שעשיתי זאת היתה אמנם בסיבוב הופעות ביוני שנה שעברה, אבל המסעות האלה די מפרכים וזה לא כיף. כל הזמן בודקים אותך בשדות התעופה, שואלים מיליון שאלות ודואגים להתיש אותך עם הטפסים והניירת, שלא נדבר על המרחקים שאתה צריך ללכת בשדה ממקום למקום.

זילבר בנמל התעופה. "גם לנו מגיע בית כנסת, לא?" (צילומים: ליאור בנאים)

העברתי את כל הפניות למנהלת שלי ואמרתי, כמו תמיד, שרצוי להישאר ולהופיע בארץ אבל אם אין ברירה, אז אני מעדיף בשדה התעופה לפגוש את הבוֹקים האמריקאים מאשר להיתקל באוסטרים האנטישמיים או ביפנים הלא ברורים. נינה המנהלת אמרה שלהופעה אחת בארה"ב לא משתלם לנסוע, אבל שיש כמה אופציות נוספות שהיא צריכה לבדוק. בינתיים המשכתי הלאה.

נינה חזרה אליי אחרי כמה ימים עם תשובה שיש אפשרות לעוד שתי הופעות בארצות הברית. הבנתי שאין ברירה, חייבים לנסוע וביקשתי שזה יהיה לכמה שפחות ימים, כי אני מודה  - אני די שונא לעזוב הארץ .

הלוך

יום רביעי, 21:00 בערב, רכבת לתוך אולם היוצאים בנתב"ג, טרמינל 3

אני יושב בפינה לקרוא קצת "דבר מלכות", לקט של שיחות חכמות מהרבי מליובאוויטש, עד שנינה תגיע עם כל הפרטים של מתי ואיך אנחנו טסים. מדי פעם אנשים עוברים ומסתכלים עלי במבט מהוסס. בטח שואלים את עצמם אם האיש הזה עם המגבעת זה אותו אחד שהם מכירים מ"החברה להגנת הטבע" אני מחייך וממשיך לשקוע בשיחותיו של הרבי.

שיקגו בשלג. "אני רגיל לקור מהבית בצפון. אך כשיצאתי הבנתי כמה טעיתי"

אחרי חצי שעה נינה מגיעה, ואנחנו מתחילים להתקדם לדלפק של אל על. שוב מתחילות אותן השאלות: "ארזת לבד?". אין ברירה, הביטחון מחייב ואני מגלה אורך רוח ומחכה כבר להגיע לדיוטי פרי לקנות את כל רשימת הקניות שביקשו ממני. בחצות וחצי נינה פוגשת אותי בחנות חגורות בדיוטי פרי ואומרת שעוד 10 דקות - ממריאים. אני מגיע לשער, מספיק לעשן סיגריה אחרונה באקווריום המיוחד למעשנים (שקיים רק אצלנו). לפני ההפסקה הכפויה של 12 שעות הטיסה שמחכות לי. אני מתקדם עם המזוודה לכיוון המטוס ואז נינה קוראת לי ואומרת שלקחתי בטעות מזוודה של מישהו אחר. אני מסתכל סביבי, מחזיר לאיש הנחמד את המזוודה שלקחתי לו בטעות ומתנצל.

טיסת אל-על 103 מנתב"ג לטורונטו

יצאה לדרך טיסת לילה שקטה, לא מלאה ואני מקווה שהיא תעבור כמה שיותר מהר. אנחנו יושבים בסוף המטוס, ממש ליד הדיילים ואני מעביר את הזמן בקריאה של ספרי קודש, תנומות קצרות וצפייה בפוטבול אמריקאי, לזכר הימים שהייתי ממש בקיא בענף הספורט הזה.

אחרי כמה שעות וארוחות "גלאט כושר", נינה מנצלת את הנחמדות שגילו הדיילים ואומרת שהם מסכימים שניקח לכמה שעות את מושבי הצוות, מה שאומר שני ספסלים, שכל אחד מהם מורכב משלושה כסאות לרשותנו אנחנו מנצלים את הזמן לשינה. בטורונטו מחכה לנו המתנה של שעתיים.

6:45 בבוקר, נחיתה בטורונטו

שמתי 5 דולר במכונה כדי לקחת עגלה. מרגע שאתה נוחת הם רק רוצים שתבזבז כסף. לא היה אכפת לי ורק חיכיתי לצאת החוצה ולעשן, נינה אמרה שקר מאוד בחוץ. חשבתי שזה בטח לא נורא, אני הרי רגיל לקור מהבית בצפון. אבל כשיצאתי החוצה הבנתי כמה טעיתי. מסביב לבן וקפוא. עישנתי מהר ונכנסתי פנימה.

עם משפחת בן זקן בשיקגו. "אוכל ישראלי טעים מאוד ובשפע"

באותו הרגע נזכרתי שלא התפללתי שחרית. לקחתי את התפילין והלכתי לחפש בית כנסת. האישה שבדלפק שלחה אותי לקומה שנייה, אבל כשהגעתי הבנתי שהיא חשבה כנראה שאני יהודי נוצרי, כי זו היתה כנסייה. המשכתי לחפש. עברתי דרך מסגד אבל רק בית כנסת לא היה. אז התפללתי בצד ביחידות וחזרתי לקומת הכניסה לפגוש את נינה ששמרה על המזוודות. אני שוקל לכתוב לשדה התעופה בטורונטו שזה לא בסדר שאין שם בית כנסת, כי גם לנו מגיע ,לא?

אנחנו מתקדמים לדלפק לטיסת ההמשך לשיקגו ,שולחים את המזוודות וממלאים את הטפסים עם השאלות המטופשות של האמריקאים. "האם הבאנו איתנו ירקות או בשר?". היה לי חשק לענות על הכל כן ולראות מה יקרה, אבל לא ממש מומלץ להתחכם עם האמריקאים.

בבדיקה הבטחונית היינו צריכים לזרוק לפח בקבוק שמן זית להדלקת נרות חנוכה ו-2 בקבוקים של ארק לשבת. זו היתה מתנה למארחים בשיקגו. ניסיתי להסביר לאחראית הבטחון שאנחנו יהודים וזה לכבוד החג, אבל שום דבר לא עזר, הברירה היחידה היתה לחזור לדלפק ולשלוח את הבקבוקים במזוודות, אבל היה זה סיכון שנפספס את הטיסה. מרוב שעיצבנו אותי, פתחתי בקבוק אחד של עארק, שתיתי קצת במהירות וזרקתי את השאר לפח.

יום חמישי, שיקגו

אנחנו נוחתים באחד מנמלי התעופה הכי עמוסים בעולם ומיד פוגשים את השליח של חב"ד שבא לאסוף אותנו לביתו. איש מקסים שקבע את מושבו בשיקגו ועניינו בעולם הוא לדאוג לכל יהודי באשר הוא. נסענו בערך חצי שעה בדרכים של שיקגו המושלגת והקפואה עד שהגענו לבית יהודי גדול ונעים. קיבלנו חדרים בקומה העליונה והתחלנו להתארגן, אחרי כמה שעות יצאנו לטיול בעיר ונכנסו לקניון קרוב להתחמש בכפפות וכובעים כי הקור באמת כבר היה בלתי נסבל.

עם ישראלים בשיקגו. הראו לו את העיר

לקראת הערב הצטרפו אלינו עוד מספר בחורי ישיבה שהגיעו "לחזק" את שיקגו באור יהודי והגענו לארוחת ערב בביתם של משפחת בן זקן היקרה. משפחה ישראלית חמה ולבבית. היה אוכל ישראלי טעים מאוד ובשפע רב ואחרי הארוחה התחלנו התוועדות חסידית של דברי תורה של הרבי עם שירים והרבה משקה לחיים. לקראת 23:00 הג'ט לג החל להשפיע. נפרדתי לשלום והלכתי לישון.

שבת – נר שני של חנוכה

משכים קום ומצטרף למארחי ולבחורים בצעידה ארוכה לבית הכנסת. בשבת אי אפשר להתפלל בבית כי צריכים ספר תורה ואני מוצא את עצמי פוסע בקור מטורף על שלג קפוא במשך 45 דקות עד שאנחנו מגיעים לבית הכנסת. במוצאי שבת חוזרים הביתה ואני מתחיל להתארגן להופעה. אנחנו מגיעים למקום המופע, אני עושה באלאנס קצר, רק אני והפסנתר, אבל חברת ההגברה הביאה ציוד כאילו יש כאן הופעה של הפילהרמונית, מצחיקים האמריקאים האלה, הכל אצלהם בגדול.

ב-21:00 מתחילה ההופעה, באולם יש נוכחות לא גבוהה של ישראלים. כנראה גם הם עוד לא התרגלו לקור המטורף והשלג בחוץ. אחרי הופעה, כמה חבר'ה ישראלים לוקחים אותי לסיבוב קצר בדאון טאון שיקגו. אני חוזר הביתה ופורש לישון כי בבוקר מחכה לי טיסה לניו יורק ושבוע עם עוד שתי הופעות.

ראשון – נר שלישי של חנוכה

אחרי טבילה במקווה ותפילת שחרית אנחנו יוצאים לכיוון שדה התעופה, בדרך לניו-יורק. אנחנו מגיעים, עוברים שוב את הבדיקות ובלבולי המוח ויש איחור בטיסה. אני מעביר את הזמן בקריאת "דבר מלכות". אנחנו עולים לטיסה ושוב אני מוצא את עצמי שוקע בצפייה במשחקי פוטבול.

אנחנו נוחתים בניו-יורק אחר הצהריים, מגיעים לשכונת קראון הייטס בברוקלין ומקבלים בית מדוגם במרחק חמש פסיעות מביתו של הרבי מליובאוויטש. אני מסדר את המזוודות, מתפלל ערבית ומדליק נרות חנוכה, אוכל משהו קטן ואנחנו כבר יוצאים להופעה השנייה. בערב מגיעים לאולם שנמצא בשכונת פלאטבוש, שכונה ניו-יורק בה מתגוררים ישראלים רבים. האולם התמלא ב-200 איש.

שלישי – נר חמישי של חנוכה

יש היום הופעה אחרונה היום בבולטימור. ההסעה מגיעה, כולם כבר באוטו וזה המופע היחידי שיש לי בסיבוב עם להקה.  הנגנים שיש לי כאן הם חבורת צעירים מוכשרים שכבר הזדמן לי לעבוד איתם בסיבוב הקודם. בעולם של היום מאוד פשוט לתקשר עם מוזיקאים בחו"ל. שולחים שירים ברשת ועושים חזרה אחת או שתיים כשמגיעים לניו-יורק. הם כולם ישראלים שבאו ללמוד מוזיקה ועם איך שהם מנגנים לא פלא שהנגנים הישראלים זוכים להכרה בינלאומית.

ארבע שעות נסיעה לבולטימור, אנחנו עושים חנייה קצרה בדרך, שאוכל להתפלל מנחה, וממשיכים הלאה. אחרי מלא גשרים, שבכל אחד ישראל הנהג שילם כמה דולרים בשביל לעבור בו, אנחנו מגיעים לבולטימור, שלא ממש מסבירת פנים לאנשים מבחוץ. ישר רואים את ההבדל בין אמריקה הניו יורקית לבין כל השאר. החברים אומרים שבולטימור זו עיר אלימה ועם הטיפוסים שאני רואה מהחלון אני גם מאמין להם.

אנחנו מגיעים לאולם, שנמצא בקומה השנייה של מלות שרתון בעיר, ומגלים שחברת ההגברה עוד בהכנות. אז סידרו לנו חדר המתנה ואנחנו יושבים לשתות קפה, אוכלים סופגניות והנגנים מפתחים איתי "שיחת מוזיקאים", שכוללות החלפת רשמים על ציוד, כלי נגינה, לחנים ושאלות על איך היה בסיקסטיז ומתי כבר יהיה האיחוד של תמוז.

אחרי ההמתנה לחברת ההגברה, אנחנו מתחילים באלאנס קצר וב-20:00 מתחילה הופעה של שעה וחצי עם נוכחות לא גבוהה של ישראלים, כי כנראה גם פה הקור ניצח. אנחנו מסיימים את ההופעה, השליח של חב"ד מדליק נרות ואנחנו מנצלים את הזמן לאכול את האוכל הכשר שהנהג הביא לנו.

רביעי – נר שישי של חנוכה

אני מתעורר אחרי שינה של כמה שעות, מארגן את המזוודות, נפרד מכולם ויוצא לכיוון שדה התעופה קנדי עם קרוב משפחה. כל הטיסות הישירות של אל על חזרה לנתב"ג היו מלאות, כנראה בגלל חנוכה וחג מולד. אז העדפתי לטוס בטיסה לא ישירה מאשר להישאר עוד יום בניו יורק. עליתי על טיסה לציריך ומשם לטיסה לתל-אביב. אחרי שהוצאתי את המזוודות עצרתי בצד להודות לקב"ה שחזרתי בשלום, התקשרתי למשפחה להגיד שאני בארץ והכל בסדר ועליתי על רכבת שתיקח אותי הביתה לשקט והשלווה של מתת והצפון.

אחרי נסיעה של שעתיים ברכבת ועוד קצת באוטו הגעתי הביתה. הסתיים המסע. אחרי הכל, אני רק רוצה להגיד לכם שתדעו תמיד שאין כמו הארץ שלנו.

נתראה בקרוב,

אריאל.