יש לו ארץ אחרת

"ארץ פרומה" של כריסטיאן קראכט הוא רומן מסע ללא מסע, פנימי או חיצוני. הוא גם רומן חניכה, ללא שום חניכה. הוא מסוג הספרים שאפשר לומר עליהם הכל: שהם פלקטיים ולא ספרותיים, שהם גאוניים, שהם מתריסים, שהם יריקה בפרצוף, שהם משעממים, שהם חשובים או לא חשובים בכלל.

קראכט משתייך לגל סופרי הניינטיז ("ארץ פרומה" נכתב ב-1996) הבאים ממערב אירופה, כמו פטריק בגבדה ומישל וולבק הצרפתיים ואירווין וולש וחברי "הדור הכימי" הבריטיים. אצל כולם ניתן למצוא את השראתו של הנרי מילר וחלקים מסוימים מדור הביט (עם דגש על חוסר העכבות), ואולי במידה מסוימת גם מ"מוסקבה פטושקי" של ונדיקט ירופייב.

קראכט. פרובוקטור או סופר רציני? (צילום: אקהרט ניקל)

זה בעצם הנגטיב המופלא, השותת, של הספרות; הדרך המקבילה, הרעה, זו שבאה אל החיים כדי לתת לקורא אגרוף, לספר לו על הכיעור, על הניוון, על האבסורד, ולא להתחנף אליו לרגע, לא לנסות לספק לו נחמה, לרגש אותו או לגרום לו לאהוב אותך או את הדמויות שלך.

בכל זאת, בגרמניה קראו לזה "Popliteratur" – "ספרות-פופ". אמרו שהיא קלה לקריאה, לצריכה, לקליטה. אין לה מהות, רק שטח, מקצב ומלודיה קטנה. כמו שיר פופ. אבל דומה שעשו לו אי צדק מסוים; "ארץ פרומה" הוא הרבה דברים, אבל פופ הוא לא.

פופ? אולי דווקא פּאנק

הוא אמנם פופולרי, כי כמות קוראים רבה קראה אותו, אבל אין בו שום מתקתקות, שום פשטות, ושום כללים מקובלים. גם המסרים שלו הם אנטי פופיים בעליל; אין בו שמץ אהבה או רומנטיקה, או איזו חוויה רגשית שמתחברת לפולסים הטינאייג'רים שלנו. למעשה, הוא מזכיר יותר מוזיקת פּאנק, או מוזיקה של ה"פוגס", מינוס לאומיות אירית, פלוס מבטא גרמני. 

במרכז הרומן-לא רומן ניצב צעיר גרמני בעל אמצעים (מהבית כנראה), והוא לכאורה מחפש משמעות לחייו בעולם עלוב, חומרני ומנוכר. לא כל כך ברור מה הוא מחפש, אולי עוד תחנה, עוד בן אדם שהוא מכיר, עוד משקה לרוקן לתוך הכבד.

דמותו נטולת השם יוצרת תמהיל ניהליסטי אורבני, שמבטא את רוח התקופה בבוז מוחלט, בהמון סמים ואלכוהול, ובמין דקדנס קיומי תלוש; לדמות אין שום שאיפות או מטרות. יש לה כמה חברים מופרכים, כמה שאריות יצרים, ואיתם היא מתנהלת לעומק גרמניה הנהנתנית, דרך פרנקפורט, היידלברג וכדומה.

לעיתים הוא מזהה את הנאציזם, עדיין חי, אם כי כבר לא בועט, ובעיקר גווע ומזדקן. לעיתים הוא רואה את תצורתו לא רק בממד האנושי, אלא גם בדימויים כמו "שמיים סוערים כאלה, נאציים, וגנריים". הוא מזהה דפוסים עייפים של הגרמניה אותה הוא מתעב, גרמניה של העבר, אך גם גרמניה של ההווה.

נאצים, די ג'ייז ווים ונדרס

אלה לא רק נאצים, אלא כל התגלמות אנושית במרחב. אלה לא רק אנשים, אלא כל הבניינים העתיקים והמודרניים ששופצו לאחר אי אילו הפגזות בעלות הברית. בעיקר, זו התרבות עצמה, החל מהדיג'יי הכי קיקיוני באיזה בר מדיף ניחוחות שתן וקיא, ועד לבמאי וים ונדרס. על כולם יש לו מה לומר, והוא אומר זאת בקצרה, בשנאה, בבוז.

בכל זאת, מה שמייחד את קראכט והופך אותו מעוד מיזנטרופ עם כישרון כתיבה לסופר מרתק, זו כן היכולת לתת, מבעד לכל הערפל הכימי-אלכוהולי-ניהליסטי, גם תובנות והארות, גם אם לפרקים הן נשמעות מופרכות לגמרי ולא מנומקות. גם כשזה כך – זה עדיין מרומם אותו, למשל, מאירווין וולש, שיודע להשתכשך בגועל ולתאר סיטואציות מהמעיים הדולפים של בריטניה, אבל בעצם לא לומר לנו דברים חשובים על הדור הכימי, ועל דרך התבוננותו, אלא רק להציג אותו.

בנוסף, ובניגוד לאירופיים האחרים שהוזכרו לעיל, יש משהו א-מיני בקראכט. הגיבור שלו מסתובב עם מודעות

מינית מסוימת, אך היא רפויה וחלשה, יש לה נוכחות של רעש לבן. למרות הכל הוא לא דיוניסוסי, הוא לא הדוניסטי, הוא כאילו נמצא במרחב המתירני, הנוצץ ממותגים, על תקן נוכח נפקד.

בכל זאת, קראכט מצליח, באמצעות הדמות והדרך בה היא רואה את הדברים, להציג איזו גרמניה אחרת, סובייקטיבית, כמו איזור ציור אקספרסיוניסטי דולף. זו גרמניה שאפשר להריח אותה, לטעום אותה, להצטרף אליו במסע השנאה העמום והציורי שלו, ולהבין לכל אורך הספר שזו גרמניה שלא בהכרח קיימת, אלא רק בראשו.

פה ושם, הוא אפילו מצליח לשעשע אותנו, כמו בתיאור החבר שנסע להודו כדי לבדוק את אופן חדירתו של הלהיט "Brother Louie" של מודרן טוקינג. אגב, קראכט עצמו היגר מגרמניה.

"ארץ פרומה" מאת כריסטיאן קראכט, מגרמנית: חנן אלשטיין, 182 עמ', אחוזת בית