רק ליברמן מעז לומר את האמת

מה רוצה התקשורת הישראלית משר החוץ אביגדור ליברמן? שייאמץ את עמדות "מחנה השלום" הטוען שאילו רק עשתה ישראל את הוויתורים המתאימים, השלום היה כבר מזמן פורח? בניגוד לפעילי השלום, לליברמן יש אחריות כשר חוץ והוא גם מעז לומר את האמת שרבים חוששים ממנה: ניסינו לעשות שלום והיינו מוכנים לתת את כל מה שאפשר וקצת יותר, דהיינו מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית, אך הפלסטינים בתמיכת כל מדינות ערב, כולל מצרים, דחו את הצעותינו. הם אפילו לא הגישו הצעות נגד.

מי ניסה לעשות שלום? אנשי מחנה השלום, וגם הם כשלו: ביילין, פרס ורבין ז"ל באמצעות תהליך אוסלו, אהוד ברק בקמפ דייוויד ובן עמי בטבה. אנשיהם המשיכו לומר רק "תנו להם, לפלסטינים, והכל יסתדר". זה בדיוק מה שעשינו. נתנו, אך הפלסטינים סרבו. יתרה מזאת במקום הצעות פלסטיניות קיבלנו את האינתיפאדה השניה עם 1000 ישראלים הרוגים.

בל נשכח שהיה נסיון נוסף שבא דווקא מן המרכז. אולמרט ולבני נכנסו לתהליך אנאפוליס במלוא המרץ והכנות, למרות הדעה הכללית שרווחה באותה עת שאין בכוחם להגיע להסכם. מצד אחד שררה ההנחה כי ישראל כבר הציעה בסבבים הקודמים את כל מה שהיתה מסוגלת להציע, ומאידך מעטים האמינו כי אבו מאזן מסוגל לחולל מפנה, לגלות מנהיגות ולהגיע לשלום על בסיס ההצעות הנ"ל. אלא שכאן התרחש דבר חמור ביותר. אולמרט ולבני שניהלו את המו"מ והצליחו שלא כהרגלנו בארץ לשמור על סודיותו, נמנעו מלהודיע כי נסתיים בכשלון. זאת כנראה כדי להסתיר את ממדי הויתורים שלהם שהיו מעמידים את לבני במצב לא נוח מול דעת הקהל בארץ לקראת הבחירות. גם ויתורים וגם כישלון? יתכן מאוד שמפלגת קדימה הייתה קורסת.

המידע על הוויתורים והכישלון הסתננו לתקשורת בהדרגתיות אחרי הבחירות. המקור הנחרץ ביותר היה סאיב עריקאת, המחזיק בתיק המו"מ עם ישראל, שאמר במרס 2009, כי הנקודות העקריות במו"מ בין אולמרט לאבו מאזן סוכמו, דהיינו: הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ובירתה ירושלים המזרחית. ישראל תשמור 6.5% מהגדה ותתן תמורתם 5.8% ויתר ה-0,7% ישמשו למעבר הבטוח בין עזה לגדה. אולם כשאמר אולמרט לאבו מאזן כי יש לדון בניהול משותף של הר הבית המכונה האגן הקדוש, "התנער" אבו מאזן ואמר: "איני בשוק ולא בבזאר. באתי לקבוע את גבולות פלסטין על בסיס גבולות 4 ביוני 1967 מבלי שיחסר ממנה אינטש ומבלי שתחסר אבן אחת מירושלים או מהמקומות הקדושים המוסלמים והנוצרים בירושלים".

לכן, אמר עריקאת, ההסכם לא נחתם. דברים אלה אושרו לאחר מכן על-ידי אולמרט ואבו מאזן. ברם, חובתם של אולמרט ולבני הייתה לדווח מיד, באותה עת, לממשלה, לכנסת, לציבור ולעולם כולו כי אף שעשו ויתורים מפליגים, הפלסטינים דחו אותם, ובכך להטיל את האחריות על אבו מאזן. זו הייתה טעות מדינית, דיפלומטית, תקשורתית קולוסלית שעליה עכשיו אנו משלמים מחיר נורא.

זו דוגמה כיצד מדיניות המעדיפה אינטרסים מפלגתיים ואישיים הביאה לאסון אסטרטגי של מדינת ישראל שאת פירותיו הבאושים נאכל עוד זמן רב.

המצב הולך ומחמיר

האם צריך שר החוץ של ישראל להתעלם מכל מסכת המו"מ הארוכה בין ישראל לפלסטינים שהביאה למבוי סתום ולומר כי הכל בסדר, ולהמשיך בסבב נוסף כאילו לא קרה דבר וכאילו אין משמעות לסירוב הפלסטיני הנמשך מול הוויתורים הישראלים? ליברמן התייחס לנושא הפלסטיני עוד בטקס שנערך לרגל כניסתו לתפקיד בפברואר, ואמר כי למיטב ידיעתו, תהליך אנאנפוליס כשל ואין טעם לרוץ אחרי הפלסטינים. גם אז העלה את חמת התקשורת שעדיין לא הייתה אז מודעת לגודל הוויתורים של ישראל ולסירוב הפלסטיני.

המצב מאז הלך והחמיר. ככל שישראל מגמישה עמדות הפלסטינים מקצינים ומנסים לשפר לסחוט ויתורים ללא מו"מ. על רקע כל הנ"ל, האם לא ניתן להגיד כי קטנים הסיכויים להגיע להסכם עם הפלסטינים בשנים הקרובות?

האם על שר החוץ של ישראל להתעלם מכל אלה ולפעול לפי לחצי התקשורת הישראלית, הפלסטינים וגורמים בינלאומיים המטילים את האחריות על ישראל לקפאון המדיני והטוענים שעליה לעשות ויתורים נוספים?

ובענין כבודה של ישראל: מדוע שרמיסתם ושריפתם של דגלי ישראל לא תיתקל בדרישה ישראלית להתנצלות? מדוע כבוד הערבים שווה יותר מאשר כבוד היהודים? האם לראש ממשלת טורקיה הזכות לגדף את ישראל ולהאשימה ברצח תינוקות בעזה ולהעמיק את השנאה לישראל בעולם ללא שום תגובה מצידנו? אם מעונינת טורקיה בתפקיד של מעצמה אזורית מתווכת עליה להתנהג כיאות.

ישראל היא כיום מדינה נרדפת ואינה יכולה עוד להמשיך להתעלם מההשמצות, השנאה, האנטישמיות וההאשמות חסרות היסוד המופנות כלפיה. טמינת הראש בחול לא תושיע. היא רק סימן לחולשה ומקור להפעלת לחצים נוספים. מותר לליברמן לומר את כל זאת, אבל זה לא מספיק. ממשלת ישראל צריכה לגבש מדיניות ברורה בתחום המדיני - תקשורתי שם מתנהלת מלחמה קשה נגד ישראל. יש צורך בתקציבים ובכוח אדם מיומן ובעיקר בתוכניות. הגיע הזמן לטפל בנושא. מדובר באיום הנראה יותר ויותר בעל ממדים אסטרטגיים.

צבי מזאל, שגריר ישראל לשעבר במצרים ובשבדיה, עמית המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה