אבן מהלב
בספר השירים הרענן והאלמוני-למדי של גליה אבן חן, "אשה מטורפת", מתגלה משוררת מינית, אינטיליגנטית, שנוטה לחשוף הכל ולהתבדח על הכל, ואפילו לכתוב בחרוזים. דורון קורן התפעל
קל למשורר טוב להיעלם בתוך גל ספרי השירה הצעירה של השנים האחרונות, הכולל מאות משוררים שרובם הגדול אף מתאפיין בקול שירי דומה - פרטי ומופנם.
יש לא מעט משוררים איכותיים ועזים בקבוצה הזאת, אבל כדי לבלוט (יחסית) דרוש לרוב דבר-מה נוסף, למשל, טענות פוליטיות כדוגמת אלה של אלמוג בהר, שכתב אמנם כמה שירים יפים, אבל מה שפרסם אותו היה בעיקר הקול-הקורא בעד הערביות ונגד העבריות (כי העברית, למי שהחמיץ, מזוהה אצלו עם אשכנזיות). אבל כמה מכם שמעו, למשל, על ספר שיריה החדש של גליה אבן חן? או על גליה אבן חן עצמה?
אבן חן. שם בנאלי לספר לא בנאלי (צילום: ינאי יחיאל)
"אישה מטורפת", ספרה השני של אבן חן (הראשון הופיע ב-92' בהוצאת טרקלין) הוא שם קצת דרמטי וקצת בנאלי לספר מאוד לא בנאלי, שנכתב בידי משוררת אינטליגנטית, אמיצה, זרוקה משהו, המונחית על ידי איזשהו הומור פנימי, ויודעת בניגוד לרוב בני דורה גם לכתוב בחרוזים. היא מספרת בו את חייה הלא-מרוצים כאשה תל אביבית המחפשת קשר ומוצאת כל מיני סוגים של השתמטות גברית. עניין תל אביבי מוכר.
ברבע האחרון של הספר אמנם משתנה התמונה, ובו מספרת המשוררת על חייה כאישה נשואה – אלא שגם הפעם אלה חיים לא מרוצים: מסתבר שהיה מישהו שהיא אהבה לזמן מה, עד שהאהבה התחלפה בהרגשת פשרה ותסכול. "אני שנישאתי מאהבה נשואה לשנאה", היא מדווחת במרץ אופייני של אמירת אמת (בשיר "אשה רעה"). בשיר אחר, "ליצן החצר", היא מספרת: "הייתי ילדה צוחקת/ כעת עצובה/ אך גם יודעת להצחיק את עצמי./ .../ קניתי באלף הציפורים שלי/ דולר".
מצחיקה את עצמה
יכולת ההצחקה העצמית אכן ניכרת לאורך הספר, למשל בפתיחת השיר "לאימפוטנט מסוים": "פר ללא אשכים שוכבבהמשך אותו שיר, אגב, יבואו שורות מוצפנות כלשהו – וגם זה צד אופייני בכתיבתה של אבן חן: "נגזלו מהברז המים/ נגזלו מהקומקום אדים/ אבקר אותו בעוד חודשיים/ לא אתחלחל, לא אאדים". מהם המים והאדים שנגזלו? האם מדובר בתקלה טכנית כלשהי, או אולי דימוי ליחסים מוחמצים? בכל מקרה, אלה הן חידות חינניות, וגליה אבן חן היא איכשהו חשופה גם כשהיא מסתתרת.
משהו מהאווירה של הסצנה השירית התל-אביבית עובר אלינו בשיר "קפה מישל" – קפה בנווה צדק שנערכו בו ערבי שירה – אשר המשוררת יושבת בו עכשיו בגלגולה הנשוי: "משורר ב'קפה מישל' מקריא/ פעם יכולנו הוא ואני/ הוא מספר על אלוהים/ שזו החברה שלו שנטשה". ובהמשך: "מעשנים, שותים, מילים וענני עשן/ מישהי מחורמנת מישהו מחורמן".
אין עם מי לגמור
הנושא המרכזי של גליה אבן חן הוא היחסים והמין והבדידות (גם כשהיא נשואה, היא בודדה, מתברר). היא גם מבחינה כמובן בחוסר הריגשי של אנשים אחרים, בעיקר נשים אחרות: למשל בשיר החד "לקוחה ושמה חיה", המספר על אישה בודדה החיה על ספרי הרומן הרומנטי ושמבקשת ממנה – הספרנית – טובה קטנה: "חיה גמרה את כל הרומנטיים שאפשר/ אין לה עם מי לגמור/ כשייצא ספר חדש שאשמור".
אגב, השיר הציני-משהו שנבחר לציטוט בשער האחורי ("כשייוולד בני/ אקרא לו סבל"), דווקא איננו מהחזקים
כאן לטעמי, ככה שאולי ישנה איזו החמצה בהגשה הראשונית של הספר לקוראים - כי גם שם הספר בשער הקדמי, "אשה מטורפת", הוא כאמור פשטני מעט: האשה הנגלית בשירים אינה בדיוק מטורפת, אלא נפש רגישה הנטרפת פה ושם במשברי המציאות.
מיטיב לקלוע לעניין השיר הקצבי והרענן "כשפסקת לדרוש בשלומי", שיר מחורז מפתיע בטיבו, שבו מופיעה המילה "קוקו" במשמעות כפולה. זו תסרוקת הקוקו שאותו היא שוקלת מול הראי, וזה דימוי הקוקו (הדפוקה קצת בראש) בעיני עצמה. כי בעיניה, מי שמסתגרת בבדידות של עצמה, היא קוקו.
כשפסקת לדרוש בשלומי
גְּבָרִים רַבִּים עוֹבְרִים לִי מִתַּחַת לַמִּרְפֶּסֶת
אַף לֹא אֶחָד מַטְרִיד לִי אֶת הָרֹאשׁ,
בְּנִימוּס אֲנִי נִגֶּשֶׁת, בְּנִימוּס אֲנִי נִגֶּשֶׁת
הָרְחוֹב עוֹרֵךְ מִקְלַחַת בְּמַּלְקוֹשׁ.
גַּם בַּיּוֹרֶה נִזְכֶּרֶת
נִפְלָא מִמֶּנִּי לְהַרְטִיב אַנְפִּילָאוֹת
גַּם בַּיוֹרֶה נִגַּשְׁתִּי מְהַסֶּסֶת
גַּם בַּיּוֹרֶה צִפִּיתִי לַבָּאוֹת.
מִסְפַּר זְכָרִים מִתַּחַת לַגְּזוֹזְטְרָה.
מַתְאִים לִי עִם הַקּוּקוּ ?
עִם אוֹ בְּלִי הַחֲגוֹרָה ?
וּפֶה אֶחָד בְּפֶה אֶחָד מֵשִׁיב לִי
לַקּוּקוּ מַתְאִים עִם עַצְמָהּ
אז מי כאן הקוקו?
"אשה מטורפת" מאת גליה אבן-חן, הוצאת ספרא של איגוד הסופרים, 128 עמ'
לכל כתבות המדור לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
