מי צריך את חוק דרעי?

מושחתים – לא לעולם תיבחרו / אמנון סטרשנוב

יש לברך את יוזמי הצעות החוק החדשות, לפיהן איש ציבור שהורשע, ריצה עונש של שנת מאסר ומעלה ונקבע כי העבירה שעבר נושאת עמה קלון – לא יוכל לשמש עוד שר או חבר כנסת ללא הגבלת זמן. כיום מאפשר החוק את שובו של העבריין לחיים הפוליטיים בחלוף שבע שנים מתום תקופת המאסר.

אכן, באיחור מה הגיעו המחוקקים שלנו או מקצתם למסקנה הברורה והברוכה כי נבחר ציבור שעבר עבירה פלילית שיש עמה קלון, ואף ריצה עונש מאסר בפועל של שנה לפחות, מקומו לא יכירנו עוד בכנסת ישראל או בממשלתה. בין אם יחול החוק בדיעבד על מר דרעי ובין אם יחול רק מכאן ולהבא, יש בו במידה שיתקבל ויהפוך לחוק המדינה משום מסר חד וברור לנבחרי העם ושליחיו: מושחתים – לא לעולם תיבחרו!

מדובר בנורמה ציבורית עקרונית, שרק בעלי עניין או בעלי תיק לא יסכימו עמה ולא יקבלוה על עצמם בנפש חפצה. מרבית נבחרי הציבור במדינת ישראל לא התברכו לצערנו בכשרונות מרובים או בתכונות טרומיות בולטות; אז לכל הפחות, שיהיו נקיי ידיים וישרי דרך, דרישות שאינן נראות מופרזות מדי או מעבר ליכולתו של בן אנוש ממוצע.

שאלה מעניינת היא, מדוע בכלל דרושה חקיקה שכזאת, והאם לא ברור ונהיר על פניו, כי איש ציבור שחטא וסרח, אין מקומו עוד בשירות הציבורי או בקרב נבחרי עמו?

למיטב ידיעתי, אנשי ציבור במדינות מתוקנות שמעבר לים כמו ארה"ב או אנגליה, שחטאו בחטאים קלים יותר ואף לא ריצו ענש מאסר כלל, כגון החזקת מאהבת או התרועעות ר"ל עם יצאנית צמרת, פרשו מתפקידיהם לאלתר ונעלמו בנבכי ההיסטוריה. לא זכור לי שהשר פרופיומו ביקש לשוב לכהונת שר באנגליה, או שגארי הארט שב להתמודד על נשיאות ארה"ב, ואף לא נראה לי שמר אליוט ספיצר יבקש בעתיד להתמודד על כהונת מושל ניו יורק. ככול הנראה, לאומות העולם בנות התרבות די בנורמה ציבורית בסיסית, הגורסת שמי שסרח – עף, ולא נודעו עקבותיו עוד. רק בישראל נדרשת נורמה פלילית על-מנת לאכוף נורמה ציבורית כה ברורה ומובנת מאליה, על עבריינים שאינם מקבלים אחריות ומבקשים להמשיך ולאחוז בקרנות הממשלה או הכנסת.

אמנון סטרשנוב, שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב לשעבר

פסילה לנצח? / אריאל בנדור

התיקון המוצע של חוקי-היסוד, השולל לנצח מנבחרי ציבור שבתקופת כהונתם עברו עבירה שיש עימה קלון ונידונו למאסר בפועל של שנה ומעלה את הזכות לשוב ולהיבחר כחברי כנסת או כשרים, הוא בלתי ראוי. זאת גם בשל כך שהתיקון פוגע ללא הצדקה ביסודות דמוקרטיים, וגם בשל החלתו הרטרואקטיבית והעובדה שבפועל הוא מכוון לאנשים ספציפיים.

לפי החקיקה הקיימת, כל אדם שהורשע בעבירה שיש עמה קלון ושנידון למאסר בפועל של שלושה חודשים ומעלה, פסול מלהיבחר לכנסת או לממשלה במשך שבע שנים מתום המאסר.

בנוסף לכך, לפי פסיקת בג"ץ, אדם לא יכול לכהן כשר כל עוד תלוי ועומד נגדו כתב אישום בעבירה חמורה, גם לפני שהורשע. התיקון מבקש להחמיר הסדר זה לגבי אנשים שביצעו את העבירות כאשר כיהנו כנבחרי ציבור ונידונו למאסר בפועל לתקופה משמעותית של שנה ומעלה.

כל הגבלה מלהיבחר לתפקיד ציבורי, ובמיוחד הגבלה מלהיבחר לכנסת, שהיא בית-הנבחרים של המדינה, הינה בעייתית מבחינה דמוקרטית. שכן, מהציבור ניטלת האפשרות לבחור במועמדים הראויים בעיניו – מבחינת האידיאולוגיה ויכולת הביצוע שלהם. המועמדים עצמם נענשים עונש כפול, המתווסף לעונש שנגזר עליהם במשפט הפלילי, בכך שנשללת מהם זכות דמוקרטית בסיסית.

עם זאת, הרצון למנוע כהונה שלטונית בכירה מעבריינים במהלך השנים שלאחר שחרורם ממאסר הוא מובן. ניתן היה אף לקבל הסדר שיחמיר במיוחד עם כאלה שביצעו עבירות חמורות במהלך כהונה קודמת שלהם כנבחרי ציבור.

אלא ששלילת הזכות לנצח אינה ראויה. לפי עקרון "תקנת השבים", שמקורו במורשת ישראל ובתפיסות דמוקרטיות אוניברסאליות גם יחד ושב-1981 אומץ על-ידי הכנסת בחוק, קיימת הגבלה על התקופה שבה ניתן להתחשב לרעתו של אדם בעברו הפלילי.

הגבלה זאת חלה גם על אנשים שנידונו לתקופת מאסר ארוכות בהרבה משנה. היא מיועדת לאפשר לאדם, גם אם פשע, לשוב למוטב מבלי שפשעיו ייזכרו לגנותו לנצח. בכך נשמר כבוד האדם.

לעיקרון זה חשיבות דמוקרטית מיוחדת כאשר מדובר בהיבחרות לכנסת ולממשלה. בשלב מסוים – משחלפו שנים מביצוע העבירות וריצוי העונש – יש לאפשר לציבור להחליט אם ברצונו לאפשר לנבחר ציבור שחטא לשוב ולהיבחר.

הבעייתיות בתיקון המוצע היא גם בהחלתו הרטרואקטיבית – על כאלה שנידונו למאסר זה מכבר, ואף חלפו שבע שנים מהמועד שבו סיימו לרצות את המאסר שהוטל עליהם. החמרה כה קשה בסנקציה שהוטלה על אדם לאחר שכבר סיים לרצות אותה היא פסולה.

יתר על כן, בפועל מספר האנשים שעליהם התיקון יחול באופן רטרואקטיבי הוא קטן מאוד, ובמיוחד בולט שמו של אדם מסוים – אריה דרעי. בקביעת נורמה אישית המונעת בחירת של אדם ספציפי לכנסת או לממשלה, ולא כל שכן בהחלתה של הנורמה באופן רטרואקטיבי, יש בעייתיות מיוחדת. גם אם הכנסת תסבור שמן הראוי להאריך את תקופת הפסילה של נבחרי ציבור שפשעו במהלך כהונתם מלשוב ולהיבחר, עליה להחיל את ההסדר החדש לגבי מקרים עתידיים בלבד, ולמנוע ולו מראית-עין של נורמה אישית המיועדת להגביל את הזכויות של אדם מסוים ושל הציבור התומך בו.

המאבק לטוהר המידות ברשויות השלטון הוא חיוני. חשוב שהוא ייערך באופן שבעצמו יהלום ערכים של ממשל דמוקרטי תקין. התיקון המוצע מתקשה להתיישב עם ערכים אלה.

פרופ' אריאל בנדור, מומחה למשפט ציבורי, הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן