יהודי טוב

תגיד משהו דוסי.

"כמו מה?".

לא יודעת, משהו שיזכיר לקורא כי המרואיין חובש כיפה.

"ברוך השם".

נו.

"טוב, יש לי משהו אבל זה לא מקורי שלי, זה של חווה דיבון שיצרה איתי את הסדרה. היא דיברה בבכורה על כך שיש מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי האם יש להגיד בחתונה על כלה שהיא נאה וחסודה, גם כשהיא מכוערת? יש כאלה שאומרים שאסור לשקר בכל מחיר. ומבחינתי החברה הדתית היא הכלה, ואנחנו צריכים להגיד אם היא יפה וחסודה או שהיא פוזלת. והיא גם וגם. אז אני מספר גם על הצדדים המכוערים שלה, אבל אני בא ממקום של אהבה. מה שבטוח, לא הייתי רוצה להיוולד חילוני".

אז אולי למדנו הלכה בקטנה, אבל אם תרצו לפלרטט עוד עם יהדותכם, תשאלו את אברי גלעד איפה נרשמים כי ליוצר הטלוויזיה אליעזר מנחם שפירא - להלן לייזי - יש דברים דחופים יותר לעשות מלהחזיר בתשובה.

הוא רוצה לדבר על העונה השנייה של הבייבי שלו, "סרוגים": על הביצה הירושלמית המסקרנת שנתנה לו השראה ועל כך שכרווק דתי בן 36 הוא מתמודד עם לא מעט אתגרים, ומצליח להרים את הקהילה שלו על רגליה.

"לא הייתי רוצה להיוולד חילוני". שפירא (צילומים: נועם יוסף)

אחרי הרצה מוצלחת של העונה הראשונה בערוץ 2 (בעונה הזו, משום מה, זה ילך רק ל־10) - שפירא מודע לכך שהסדרה היא להיט גם אצל החילונים. הוא אפילו קיבל מהם את פרס האקדמיה לדרמה הטובה ביותר ("לצערי הרבה דתיים לא יודעים על הזכייה כי היא שודרה בשבת"), ובעודו נמצא כבר עמוק בכתיבת העונה השלישית, מתכנן להמשיך לביים, וגם לשמש כסמכות האחרונה בסט לעניינים יומיומיים של הציבור שלו, "עד לרמת הכיפה".

סליחה, איבדתי אותך, מה זה רמת הכיפה?

"זה אומר שאני דואג שהכיפה תיראה נכון על השחקנים. זה נורא חשוב לי, לפעמים בסדרות רואים מישהו עם כיפה מסבסטיה, כאילו לא עברנו כלום".

הא?

"זו כיפה גדולה משנות ה־80 עם דוגמה מפגרת של אשכולות ענבים. אנחנו ב־2010, זה כבר ממש לא נראה ככה. היו לנו כותבים חילונים והיינו צריכים לשבת איתם על הדקויות, אנחנו לא אומרים כל הזמן ברוך השם כמו ש"סניקים כמו שחלק מהכותבים החילונים חשבו בהתחלה. את הגרעין של הסיפור חילוני לא יכול לכתוב, רק דתי או דתל"ש. צופים דתיים מחכים לי בסיבוב על דברים שהם יודעים ואת לא יודעת".

אוקיי, אבל אני יודעת שיש דתיים שעושים סקס.

"נכון. ויש אנשים שגרים יחד לפני נישואין. יש הכל. גם אני רק עכשיו מגלה עד כמה החברה הדתית מאוד מגוונת. בקצה אחד של הקשת יש את החרד"לים, אלה שאין להם אפילו טלוויזיה בבית ושומרים נגיעה, ובקצה השני יש דתיים לייט".

שזה אתה?

"לא. אני מתפלל שלש פעמים ביום וחי את חיי לאור ההלכה. אבל יש תהליך שעכשיו אנשים מתחילים לעבור וכל אחד עושה את הפעולות שלו. באופן כללי, ככל שאתה מתרחק מהישיבה ולא התחתנת, אתה נפתח לעולם החילוני יותר. ראית שלחצתי לך יד כשנכנסתי לפה, אני כבר לא שומר נגיעה".

להיות דתי זה לא מה שהיה פעם

החיים בין שני עולמות הם הבסיס של "סרוגים", וחלק ממה שהפך אותה לאחת מדרמות המקור האהובות של השנים האחרונות. בתוך כל אופנת ההתחזקות והחזרה בתשובה, אנו נוטים לשכוח שהמגמה המשמעותית ביותר בחיים המודרניים מתרחשת דווקא בכיוון ההפוך, ושהדתות הממוסדות עומדות כל הזמן בפני אתגרים חדשים. בין הטלוויזיה, לאינטרנט לעידן של הגשמה עצמית - להיות דתי זה לא מה שהיה פעם, ואולי השינוי העיקרי בארץ מתבטא בגיל הנישואין.

הביצה הירושלמית היא הברנז'ה שכוללת את הרווקים הכי קשישים בקהילה, המגרדים את ה־30 משני הצדדים. רבים מהם מייצגים סוג של קיום נוצץ, שכולל פיק־אפ בבית הכנסת של אוהל נחמה (דרך היכרות חדשה יחסית לדתיים, מלבד בליינד דייטים), מגורים עם שותפים בדירות שכורות ולא בבית אמא ואבא כפי שהיה נהוג בעבר, ומדי פעם גם בנות שלובשות מכנסיים.

"רק עכשיו אני מגלה עד כמה החברה הדתית מאוד מגוונת"

בגרסה הטלוויזיונית שלה, הביצה מורכבת מרווק נחשק עם בעיות המחויבות (אוהד קנולר); רווקה מיואשת (יעל שרוני) שבסוף העונה התגברה על המניאק ובחרה בגרוש הנחמד (עמוס תמם); בת רב מתפקרת (טלי שרון), ופמיניסטית לוחמת (שרון פאוסטר). שפירא מודיע כי הוא לא ממש חלק מהביצה הזו, אבל חלקים ממנו לנצח יהיו שלה:

"זו קלישאה להגיד 'אני לא בביצה', אבל במקרה שלי זה באמת נכון. אני לא אורח קבוע במסיבות ובארוחות ההמוניות, יש לי את החברים שלי שהם כמו משפחה אלטרנטיבית. הביצה עניינה אותי ואת חווה כי זה חומר טוב. יש שם כוח גדול, יש הרבה מה לספר. יש גם טרגדיה גדולה, בעיקר אצל הבנות, כי הן יותר לחוצות להתחתן. אין מה לעשות, זה עולם של גברים, בגיל 36 אתה יכול לצאת עם נשים צעירות והן לא. אבל לשמחתי, לאט־לאט האנשים שקרובים אליי מתחתנים".

אצלכם זה נגמר בבת אחת. בעונה הזו הדמויות של אמיר ויפעת הפכו מרווקים שנונים לזוג שלומיאלים נשואים.

"הם יצאו יחד לפני, אבל ברור לי שלהכיר זה לא כמו לגור ולהיות ביחסים אינטימיים, ולכן השנה הראשונה של הנישואין היא לא פשוטה. אבל דווקא התמימות שלהם בזמן הדייטינג זה משהו שעוזר לסדרה. בגלל שהמין מנוטרל, זה מאפשר יותר רומנטיקה.

"עברנו פאזה בעונה הזו, הבנו שאי אפשר רק דייטים, התבגרנו, אנחנו מכירים את הדמויות יותר טוב ואפשר להתקדם. אני מסכים שעדיין יש בסדרה משהו נערי, תמים יותר, ילדותי. בעיניי זה מקסים. אנחנו הרי כאלה, מסתובבים בחבורות של בני עקיבא כמו בני 16. זה לא טוב או רע, זה המצב. ואני לא חושב שלעשות מין מזדמן הופך אדם ליותר שמח מאיתנו".

אבל למצוא עצמך כך עם אדם שאתה לא מכיר אינטימית, נראה לי ממש מעורר רחמים.

"מה, כי הם לא שכבו קודם? אני לא יודע. ברור שלזוג הזה לא יהיה פשוט העונה. אבל אצל החילונים אחרי שנתיים כולם מתגרשים, אז מה זה עוזר? זה שגרו יחד לפני כן לא אומר בהכרח שיהיה יותר טוב. ויש דתיים שמתאהבים אחרי חודשיים וחיים חיים נפלאים".

ניסיון לשלב בין הארי, סאלי וסלע קיומנו

רומנטיקה תמיד היתה המקור ליצירתו של שפירא, בן זקונים של עולים אמריקאים שתקעו יתד בהתנחלות קרני שומרון, אבל ראו לנכון להראות לילד את "קזבלנקה". אחרי שירות צבאי בישיבת הסדר, שפירא נרשם לבית הספר לקולנוע דתי, מעלה.

אחרי שסרט הגמר שלו, "איכה", על נערה מתנחלת, זכה בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל אביב, שפירא זכה במכרז של "דרמה מן השורש" של קרנות לקידום רב תרבותיות בקולנוע ובטלוויזיה, והתפנה לכתיבת תסריט בנושא יהדות. לצורך כך חבר אל בת כיתתו דיבון, ויחד הם ניסו לשלב בין הארי, סאלי וסלע קיומנו:

"יש בסדרה משהו נערי, תמים יותר, ילדותי". סרוגים (צילום: רועי חביב)

"כתבנו תסריט שמכניס דברים קומיים ורומנטיים לחברון, על ירושלמי שמתאהב במתנחלת, וחיברו אותנו עם המפיק יונתן ארוך. הוא אהב את הראש שלנו, אבל התסריט לא יצא בסוף, אז החלטנו לשנות כיוון ולכתוב סדרה שמתרחשת בירושלים. ב'סרוגים' אין פוליטיקה. בעונה הראשונה הראיתי את ההתנחלות שיפעת עוברת אליה לזמן קצר וזה לא עניין פשוט בשבילנו, כי המפיק שלי הוא לא בדעה שלי. אבל היה לי חשוב להראות התנחלות, זה משהו שהוא טבעי למישהו כמוני".

איך היחסים שלך עם ההתנחלות היום?

"קשה לי להגיע לשם. ברור שאני מעורר עניין אצל האנשים, אבל אני כבר לא שייך. כילד הייתי בטוח שאגור שם ואקים משפחה, היום אני כבר מבין שאין סיכוי שאחזור. היתה לי ילדות מאושרת, היה נורא כיף להיות בחוץ כל היום ולשחק, וההפגנות שהיו חלק גדול מהחיים שלנו. היינו פוגשים שם בנות ומחפשים פיצרייה כשרה ברחבי תל אביב.

"אבל היום אני אוהב את החיים הנגישים והכשרים בירושלים. יש מלא מסעדות ופאבים לדתיים, איכות חיים לאנשים כמונו. למרות שדתיים זה לא אנשים שמתרגשים מאוכל. בהפקה אני צוחק כשמתלוננים על אוכל, אני אומר, 'לכו לישיבה תיכונית ותראו מה אנחנו אכלנו כל החיים'. מבחינתי, שניצל כל יום זה תענוג".

בבר תל אביבי היית?

"דווקא כן, פעם אחת. הצוות של הסדרה לקח אותי. אני לקחתי אותם לסיבוב במנהרות הכותל והם לקחו אותי לסיבוב פאבים וזה היה אדיר, נורא מצחיק. היה כיף לראות שגם במקומות כאלה אפשר לשבת ולדבר וגם לשתות ולהשתחרר. יש בזה משהו נורא כיפי, והסיטואציה של החושך והמוזיקה הרועשת מביאה ליותר אינטימיות. אבל אני לא רוצה לחיות ככה, בסדום ועמורה הזה".

שפירא: "יש רגעים שאני תוהה אם יש או אין אלוהים"

קשה להאמין, אבל עד ש־yes התלהבו מהצעתם של שפירא, דבון וארוך, והזמינו עונה שלמה של "סרוגים", הוא אפילו לא הכיר חילונים. היום הוא עובד עם קאסט חילוני לגמרי, שמעלה בעיניו ניצוצות של מאוהבות, ואת ההבדלים הוא ממשיך למפות, גם דרך דמותה המרתקת של הודיה (טלי שרון), שבעונה הזו כבר נחשבת דתל"שית - דתייה לשעבר - לכל דבר, ממלצרת בבר בירושלים, מנהלת רומן עם דתל"ש נוסף ומחפשת את מקומה בתוך החבורה הישנה.

"גם לי, כמו הודיה, יש רגעים שאני תוהה אם יש או אין אלוהים. זה עובר בראש. ואם יש אלוהים, אני כל הזמן שואל, מה הוא רוצה ממני? אין לי חברים שעזבו את הדת, אבל ראיתי אנשים שעוברים דברים ושהדתיות שלהם השתנתה, והודיה היא תופעה מאוד מעניינת. השמרנות שלי אומרת שדברים מסוימים הם לא בסדר, אבל יש בי צד שאומר שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. אני ליברלי שמרן, אני מאמין במיינסטרים".

מה אלוהים רוצה מאיתנו? שפירא ושרון (צילום: אווה גז)

ובכל זאת, ודאי עוררת סערה במגזר.

"הטענות נגדנו זה שאנחנו נותנים לגיטימציה לרווקות. אני חושב שאנחנו פשוט מראים מציאות וברור שהדמויות הן לא צדיקות גמורות. בהתחלה הדמויות היו נורא צדיקות, לא חשבתי שיתנשקו או יגעו זה בזה או ישקרו. אבל צדיקים זה לא מעניין וגם לא הגון. אנחנו בני אדם".

הדתיים רואים את זה באדיקות?

"כן, זה קאלט בכל הקהילה, אחותי גרה במושב דתי וכולם מורידים את 'סרוגים' באינטרנט וצורבים זה לזה. גם אבא שלי רווה ממני הרבה נחת. בכל פעם שאני בא לבקר, הוא מביא לי את גזירי עיתונים עם קטעים מהסדרה וזה מצחיק, כי בעיתונות הדתית התחילו לשים תמונות מ'סרוגים' בלי קשר לכלום.

"אם יש כתבה על התנחלויות אז שמים תמונה של יפעת, אם יש משהו שקשור בנהיגה - הם מראים את נתי במכונית. פתאום הם קיבלו תמונות של דתיים סקסיים שאפשר להשתמש בהם. אני חושב שהדתיים בגדול שמחים שיש להם ייצוג. יש אצלנו רצון גדול להיות חלק מהשבט, בעבר היינו נספח של השבט במקרה הטוב, ועכשיו אנחנו במרכז וזה הישג גדול לדתיים. יש כאלה שאומרים שאני שליח שמספר סיפור ועושה קידוש השם, כי אני מביא דת לפריים טיים ומאניש את הציבור הדתי".

זה משהו שחשבת עליו מראש?

"לא בצורה של אג'נדה מודעת, אבל זה נמצא תמיד שם, מאז שאני סטודנט. הייתי מודע לכך שדתיים בטלוויזיה היו החבר הדתי, והייצוג היה מאוד סטריאוטיפי, דמויות נלעגות במקרה הטוב ומרושעות וטיפשות במקרה הרע, כמו המתנחלים ב'ארץ נהדרת'. 'מעורב ירושלמי' זו דוגמה טובה להפך וזה תהליך אבולוציוני שאנחנו חלק ממנו. אפשר לראות 'סרוגים' ולהבין שהאדם הדתי הוא אדם".

והיום גם רשת וגם קשת מתהדרות בסדרות על דתיים.

"כן, זה מלחיץ אותי, פתאום אני שואל, 'מה אני אעשה כדי להיות מעניין? אולי סדרה על אתיופים?'. האמת שממה שאני יודע על הסדרות החדשות, יש דברים יותר נועזים מאצלנו, אנחנו ממתנים את עצמנו. חשוב לי שנשמור על הייחוד שלנו גם בעונה השלישית ואני מקווה שהטרנד לא ימאיס את עצמו ופתאום ירצו שוב רוטשילד".

• עוד על לייזי שפירא, ההבדלים בין דתיים לחילונים בכל הקשור לאהבה וחתונה ומדוע הוא עדיין לבד בגיל 36 - בגיליון פנאי פלוס החדש