סאטירה או סטירה?

קשה לי לפרסם בפומבי את גילי, אבל בואו ואתן לכם רמז קטן: כשאני הלכתי לבית הספר, עוד היו צריכים להביא מחוגה לשיעורי הנדסה. לא אכנס עכשיו לקרבות שניטשו ביני, ילדה שמאלנית ידיים, לבין היצור החמקמק-בוגדני-דוקרני הזה.

מעגל ראוי לשמו מעולם לא הצלחתי לשרטט בעזרתה. חבל שלא שמרתי את קלמרי הישן, גם כי מדובר בפריט רטרו נשגב, וגם כי הייתי יכולה להוציא משם את מחוגתי המרשעת ולהעניק אותה לכל כותב סאטירה, שיעמוד באמצע וישרטט את גבולות הסאטירה שלו. כי בניגוד להתפארותם העיקרית של רבים מעושי הסאטירה בארץ, סאטיריקן חייב וצריך שיהיו לו קווים אדומים המגבילים אותו בעשייתו. רק כך הוא יהיה יוצר הגון, רק כך תהיה יצירתו ראויה להיקרא סאטירה.

"ארץ נהדרת". סאטירה, רצוי שתוּבּע בפריים-טיים (צילום: אלדד רפאלי)

הסאטירה, שתבניותיה הבסיסיות הותוו ביוון וברומי העתיקות, היא - בכל צורה שלא תלבש - ביטוי אמנותי המייצג את החלשים שמטרתו להתריע כנגד עוולות אנושיות, פוליטיות וחברתיות בעזרת הומור, שנינות, סרקזם ופארודיה. מכל מבעי הסאטירה האפשריים בדמוקרטיה בת ימינו, האפקטיבי ביותר הוא תוכנית סאטירית בפריים-טיים טלוויזיוני ואשרי האנשים, כמו יוצרי "ארץ נהדרת", שזכו בכישרון ובהזדמנות לעשות זאת.

מבחן הכוח

מערכון המתנחלים ב"ארץ נהדרת". לגיטימי לתקוף אותם (צילום: ערוץ 2)

הראשון: כמה כוח יש למושא הסאטירה, למותקף? סאטירה היא כלי המשמש את הקרבנות נגד בעלי השררה, החזקים והמדכאים. בואו נבדוק האם כותבי ארץ נהדרת עמדו בקריטריון הזה: ברגע שהמערכון הראשון, על הישראלי השבוי בידי המתנחלים, ריצד על המסך, צצה כרפלקס מותנה מן הצד הימני ההאשמה על "הסאטירה השמאלנית".

המתנחלים הם מגזר חזק ובעל כוח בחברה הישראלית, הם קובעים סדר יום, נהנים מהשפעה פוליטית, מתקציבים וזכויות אזרח מלאות.

אם מתקבלת נגדם, בהליך דמוקרטי, החלטה שמתפרשת על ידיהם כפגיעה (כי הרי איך אפשר לקחת ממישהו את הזכות לגור ליד ההורים בצמוד קרקע בנוף מרהיב), פתוחות בפניהם כל הדרכים הדמוקרטיות למחות נגדה.

הם ממש לא קורבנות, בשום צורה. אם יוצר הסאטירה מוצא שציבור המתנחלים החזק הוא איום על עתידה ושלומה של המדינה, מותר לו להשתלח בהם כאוות נפשו, ורצוי שזה יצחיק (לא, לא אותם, אבל בינינו מי יודע מה מה מצחיק את כצל'ה ושות'. בדיחות על שפמים?).

מבחינה זו כותבי "ארץ נהדרת" מילאו את משימתם. האם המערכון הצחיק? אותי באופן אישי הוא צמרר. מבין התגובות האפשריות לסאטירה - זו יכולה להירשם כאחת המוצלחות.

דוגמה נוספת מאותה תוכנית ראשונה היא ההסתלבטות על אברי גלעד. גלעד הוא איש תקשורת רב נוכחות הנוהג לחלוק עם קהליו את לבטיו הפנימיים - האם להיות חלק מהטלוויזיה שאת חלק מערכיה הוא מתעב.

בשלב זה, למרות התייסרותו הנוגעת ללב, עשה גלעד החלטה ברורה: הוא שם, כל הזמן, מגיש את עצמו לדעת בכל שעה כולל בפרסומות, מתעשר לו (עם המון כאב) מקידום הערכים אותם הוא מתעב - שטחיות, תרבות הסלב, עידוד צריכה ועוד. האופן בו הוא מלהטט בין ערכיו המוצהרים למעשיו בפועל, בהחלט ראוי לביקורת.

צבירת הכוח והכסף שהוא זוכה בה מציבה אותו בצד של החזקים, ובכך חותמת לסאטיריקנים על הרשאה לשגר אליו את חיציהם. משעשו זאת - הם מילאו כראוי את תפקידם. האם הם גם הצחיקו? לא את גלעד.

מבחן האמת

הווקטור השני שבו יגדיר לעצמו סאטיריקן הגון את גבולותיו הוא האמת שלו. כן, כן, גם הסאטיריקן, כאחרון משתתפי "האח הגדול", צריך להסתובב בעולם עם האמת שלו. גם לו וגם לצופים חייב להיות ברור - האמת שלו היא מעל כל בדיחה ומעל כל שיקול רייטינג.

בנאי וכוכבי "מצב האומה". זה לא הולך עם קורנפלקס (צילום: יוני המנחם)

המחויבות הזאת לאמת, חייבת להיות טוטאלית. היא תציל אותו מסתירות שיערערו את עמדתו המוסרית.

לכן, אם אורנה בנאי מבקשת לשנות סטטוס משחקנית המשתתפת גם בתוכניות סאטירה לסאטיריקנית יוצרת, היא חייבת לוותר על תפקיד הפרזנטורית של חברת קורנפלקס. ולא בגלל שקורנפלקס הוא אוכל של שמאלנים או של מתנחלים, אלא בגלל שהיא מחויבת מעכשיו לאמת.

היא לא יכולה לקפץ בין שני העולמות. עולם הסאטירה הוא עולם של אמת, ועולם הפרזנטורים והפרסום שהוא עולם של שקר (חוץ מג. יפית כמובן, שנשבעת שהיא דוברת אמת ולמה שלא נאמין לה). ביום שכותב "ארץ נהדרת" יוביל קמפיין של בנק, אני אציע לו לעזוב את הסאטירה. יש מצב שהוא יקבל להגיש את אולפן שישי.

נילי אושרוב היא קופירייטרית, עורכת לשונית ושותפה במדור הסאטירי "אפעס"