בעלה של חברתי מהעבודה, עם אשה זרה
אין בינינו קירבה מהסוג השמור למעגל החברים הראשוני, אבל היא קולגה מוערכת. תמונת בעלה המפלרטט לא משה ממחשבתי, וכל הדרך בחזרה אני מתפוצצת בתוכי על התעוזה שלו להיראות בפומבי. מה לעזאזל אני עושה עם המידע הזה?
אני מצפינה לפגישה עם סמנכ"לית שיווק בחברה גדולה, כדי להציג בפניה מצגת מנצחת שתשכנע אותה לחבור אלינו לשיתוף פעולה עסקי. האוכל טעים, כוס יין לבן מנעימה מאוד את האווירה, בינינו מתפתחת תחושה אמיתית של אחוות נשים ושל הערכה הדדית. בסיום הפגישה אני מחייכת בסיפוק וקמה לעטות עליי את המעיל הארוך. אנחנו לוחצות ידיים ומסתובבות לכיוון הכניסה, ואני מוצאת את עצמי ממוסמרת לרצפה.
עד לאותו רגע, הייתי בטוחה שכל סצינות הסלואו-מושן קיימות רק בסרטים, אבל אני מגלה שבמציאות ניתן לחוש איך הרגליים תקועות עמוק ברצפה, ואיך הכל מתנהל סביבך בהילוך איטי: הזזת הראש הצידה, השיער המתנפנף, שולחן צדדי בסוף המסעדה, בעלה של קולגה בעבודה מצחקק מול אשה לא צעירה אך נאה ומטופחת, ידיהם שלובות במרכז השולחן.
הסיכוי שהאשה היא אחותו שואף לאפס
על פי מידת האינטימיות ביניהם, אותה הצלחתי לאמוד בשניות בודדות, הסיכוי שהאשה היא אחותו שואף לאפס עגול ומושלם. החוק אומר שכאשר מישהו נועץ בך עיניים, אתה תרגיש זאת ומיד תסובב מבטך. אכן, שנייה בודדת חולפת עד שמבטינו מצטלבים, העיניים שלי ננעצות בשלו, ולפני הזזת הראש חזרה אל הדלת הנפתחת ביציאה אני יכולה להבחין בבירור במבט המשועשע, שהופך למבוהל ובחיוורון שמתפשט על פניו.
היא לא חברתי הטובה ביותר, אין בינינו קירבה מהסוג השמור למעגל החברים הראשוני, אבל היא קולגה מוערכת ואשה נעימה. תמונתו המצחקקת של בעלה שלא משה ממחשבתי גורמת לי סערת רגשות, וכל הדרך בחזרה למרכז אני מתפוצצת בתוכי על התעוזה שלו להיראות בפומבי. מה לעזאזל אני עושה עם המידע הזה?
הטלטלה הזו שאוחזת בי פתאום נובעת מהעובדה שזו לי פעם שנייה בחיים שאני עומדת מול הבעיה המוסרית הזו, שמתנפצת לי בפנים כמו בלון נפוח: לספר או לא לספר?
את תקופת אחרי הצבא וטרום האוניברסיטה בחרתי לבלות בארה"ב. משפחתי המורחבת מצד אחד ההורים משתרעת מחוף לחוף בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ואני החלטתי להפקיד את עצמי בידם לכמה חודשים. את הטיול התחלתי בניו יורק, שם התארחתי אצל קרוב משפחה אמיד מאוד, שחי בטירה קטנה באחת השכונות היוקרתיות בלונג איילנד. הגורל הציב אותי באמצע סיטואציה מביכה ולא הוגנת עבור צעירה שרק הגיחה לחיים האמיתיים.
האשה שאיתו אירחה אותי בנדיבות יוצאת דופן, הכירה לי את בני משפחתה הצעירים שהראו לי את העיר בלילות, והיא עצמה ערכה לי היכרות מקרוב עם העיר בשעות היום. בעלה הנאה והכריזמטי היה מגיע בשעות מאוחרות של היום כדי לבלות איתנו ערבי משפחה נעימים, שנידמו כאידיאל משפחתי יציב ומאושר.
בין האורחים הסתובבה יפהפיה בלונדינית
בארוחה המשפחתית הראשונה, בה הוזמנו בני משפחה משני הצדדים, יכולתי להרגיש מתח בלתי מוסבר באוויר. קשה היה לי לשים את האצבע במדויק על הסיבה שגרמה לי לחוסר הנוחות. בין האורחים הסתובבה יפהפיה בלונדינית, שהזכירה לי יותר מכל בובת ברבי מושלמת. פרט לכך שמאוד התפעלתי מיופייה, לא הצלחתי באותה ארוחה להרגיש בשום דבר חשוד.
בלילה, במיטה בחדר האורחים, שמעתי קולות עמומים של מריבה. משלא הצלחתי להירדם, ירדתי למטבח, שם פגשתי את קרוב המשפחה שלי שותה קפה. שיחה קצרה איתו הבהירה לי שאשתו המקסימה חושדת שהוא מנהל רומן עם הבלונדינית. הוא לא אמר זאת מפורשות, אבל מרמיזות עבות מאוד של גבר שיש לו הכל בחיים וקיים בו צורך בלתי מובן וילדותי גם לבגוד וגם להתפאר בכך - יכולתי להבין בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאין עשן בלי אש.
תחושת חוסר הנינוחות של אשתו רק התגברה בימים הבאים, עד שניתן היה כמעט לגעת בקצות עצביה החשופים. בבית קפה בלב מנהטן, ברגע אחד של חשיפה נפשית, היא שפכה בפניי את הלב וגוללה את מערך החשדות שלה. "זו הדרך שבה הם מביטים זה בזה", אמרה לי אז.
הרגשתי שמישהו הכניס אותי לתוך חדר שקירותיו הולכים וסוגרים עליי, והרגשת הרווחה היחידה שנותרה לי היתה כרטיס טיסה לחוף המערבי, עליו הוטבע תאריך טיסה של שבוע ימים מאותו היום. לצערי, המבחן האמיתי הגיע ממש יום לפני הטיסה שלי, שכן בבוקרו של יום, כשיצאנו ביחד לקניות במכונית השנייה של בעלה, היא נעצרה בפתחו של מקום שנראה כמו מוסך, ואדון לבוש סרבל מלוכלך חיבר לטלפון הנייח המותקן באוטו מכשיר הקלטה מוסווה.
האם נכון היה להזהיר אותו?
היא השביעה אותי בשלל שבועות שלא אספר לו דבר, ואני רק רציתי שהאדמה תפתח פיה ותבלע אותי כשהוא נכנס באותו ערב הביתה וחייך אליי. גם אז, הייתי נתונה במערבולת של סערת רגשות, לכודה בתוך הנאמנות שלי כלפי שניהם ולא יודעת מה נכון לעשות. האם נכון היה להזהיר אותו? האם נכון היה לשמור על הסוד שלה שיפיל אותו ואולי את חיי הנישואים שלהם ואת המשפחה? האם מגיע לו להיקבר תחת החטאים שלו, או שמגיע לו להיות מוזהר ולקבל סיכוי נוסף? לא ידעתי להחליט מהי הדרך הנכונה.
לפנות בוקר, כשהסיע אותי לשדה התעופה, נפרדנו בחיבוק, הצמדתי את פי אל אוזנו, אבל לא הצלחתי לומר דבר, רק נישקתי אותו. החלטתי לא להתערב בחייהם. חשבתי על כך הרבה במהלך השנים שעברו והאשמתי את גילי הצעיר באותו חוסר אונים שפשט בי.
והנה, עכשיו אני שוב ניצבת מול החלטה כזאת - וגם היום אינני בטוחה שיש לי זכות להתערב.
לפנייה לכתב/ת 
