בעל זבוב

ויל פרגוסון (45) הוא אחד הסופרים המצליחים בקנדה, שפרסם בעבר ספר שערורייתי שנקרא "למה אני שונא קנדים?". הספר "זבוב ספרדי" הוא מסע של ביזה ושוד במערב ארצות הברית של שנות המיתון הגדול. הגיבורים הם נוכל חלקלק ונוכל מתלמד המוליכים שולל כל מי שנקלע לדרכם

לפעמים אני חושב שקולומבוס טעה. אולי בעצם העולם כן שטוח. יש גן עדן ויש גיהינום, ואיפשהו באמצע נמצאות ערבות מערב טקסס. בשממה המאובקת הזאת, הלוהטת ככבשן, אין כמעט רמז לצורתו העגולה של כדור הארץ. וגם אני שם, ג'ק מק'גרירי, יושב ליד הנהג בנאש אמבסדור שטסה בתוך הנוף ורודפת אחרי סמל הכרום בצוּרת טורפדו שמקשט את חרטומה כאילו נשאבה לשובל הרוח של כדור שנורה מאקדח.

ויל פרגוסון . מסע של ביזה (צילום: אלכס פרגוסון)

היינו שלושה במכונית: וירג'יל, במושב הנהג. מיס רוז, שרועה במושב האחורי. ואני, שברחתי ממקום שכבר מזמן קטן עלי.

הכרתי את וירג'יל ומיס רוז רק לפני כמה שעות, אבל זה הספיק ועוד איך. פגשתי אותם בעיירה, בסמטה שליד חנות לבגדים וכלי בית. כשווירג'יל הציג אותי בפני רוז היא הסתכלה עלי מלמעלה למטה, כאילו בדקה סוס מרוצים.

"אתה בחור גדול, מה? בן כמה אתה?"

"בן תשע-עשרה", אמרתי. "בדיוק".

"תשע-עשרה?" היא צחקה. "הי, אני אפילו לא זוכרת שהייתי בת תשע-עשרה".

הנסיעה בנאש אמבסדור הייתה מהנה מאוד. ראיתי פרסומות למכוניות כאלה, ועכשיו נסעתי באחת מהן: ארבע דלתות, מודל 1939 מהדורה מוגבלת, שישה מושבים ומושב שינה מתקפל מאחור. הנעה אחורית, 105 כוח-סוס, מנוע ארבע פעימות, הצתה כפולה. זכוכית ביטחון. זרימת אוויר רב-כיוונית עם בקרת חום חדישה.

מכונית מעוצבת בקווים נקיים, כמו רכבת נוסעים יוקרתית מהסוג שהיו מציגים בכרזות פרסום, אלו שנעו על הפסים המתפתלים בין הרי הרוקי או שזינקו בחינניות על גשרים מעל נהרות – זאת אומרת, לפני שהתחילו לזרוק נוסעים סמויים מהקרונות במהלך הנסיעה. האמבסדור הייתה חלקה ונוצצת ומלאה חידושים מופלאים. וירג'יל האיץ לחמישים מַייל בשעה והיא לא השתנקה אפילו קצת.

רוז ישבה עם הרגליים למעלה והשמלה שלה התנופפה באוויר. השׂער שלה התבדר לכל הכיוונים. היא נרדמה, או שהעמידה פני ישנה. אני סובבתי את מראת הצד שלידי והסתכלתי עליה קצת. אפילו בעיניים עצומות מהרוח החזקה שנשבה לה ישר בפרצוף היא חזרה וניסתה לתפוס תלתל שברח לה ולדחוף אותו מאחורי האוזן.

לווירג'יל היה טעם טוב, בזה אין שום ספק. במכוניות וגם בחליפות. הוא נראה ממש מרשים בחליפת משי בוהקת ובשפם אֶרוֹל פְלין מטופח. לידו הרגשתי די עלוב בסרבל אכול מלח מהמכרות ומוטלא ברשלנות. "תרגיל ההונאה הזה?" אמר וירג'יל כשנכנסנו לעיירה הבאה על המפה, "קלי קלות".

הגענו למחוז יוֹקֶם. גַטוֹנְוִויל – כך היה כתוב על השלט – נראתה כמו גרסה מוקטנת של פַּרַדַייז פְלַטְס, שממנה באתי. גטונוויל לא הייתה מקום גדול. יריקה אחת בכיוון הרוח, ואתם מכסים את השטח שלה. כמה חנויות עלובות. סחורה ישנה בחלונות הראווה. נדל"ן שזקוק לשיפוץ. כנסייה מלבנֵי טיט בכיכר המרכזית ופעמון בלי ענבל מתנדנד באוויר הלוהט. הפעמון הזה היטלטל קדימה ואחורה וחרק, ולא השמיע לא דינג, לא דונג וגם לא "נעים מאוד". עיירה שלמה בנויה מאבק דחוס, ככה היא נראתה.

"קשה לארגן תרמיות עם שני שחקנים בלבד," אמר וירג'יל. "הפסדנו הרבה הזדמנויות מצוינות בגלל שרוז ואני לא יכולנו לבצע את העבודה לבדנו. בדרך כלל צריך אחד שיהיה הפיתיון, אחד שיבצע את התרגיל ואחד שיארגן את הבריחה. זה אומר שצריך לפחות שלושה. ופה אתה נכנס לתמונה. רוז תניח את המלכודת, אני אבצע את התרגיל ואתה תוציא אותנו מכאן".

רוז התעוררה לחיים מיד כשעצרנו. היא התכופפה קדימה ושלפה סיגריה. "נעשה את תרמית משרד האוצר?" וירג'יל הנהן. היינו עכשיו בתוך הנאש, בסמטה בקרבת המקום העלוב הזה שבגטונוויל קראו לו המרכז. חיכינו, אבל לא ידעתי לְמה.

רוז כיבתה את הסיגריה השלישית שעישנה תוך שלוש דקות ואמרה, "אפשר להתחיל, וירג'?"

הוא הנהן. "מתי שאת מוכנה, בובה". רוז שלפה ערמת שטרות נקיים של עשרים דולר. היא הקריאה לווירג'יל את המספרים הסידוריים והוא רשם אותם בפנקס קטן, כל מספר בדף נפרד.

רוז יצאה מהמכונית וחצתה את הסמטה לעבר החנות הראשונה שמולנו – מכולת. ראינו אותה מביטה לאחור ממש כשדלת הרשת נסגרה מאחוריה, כאילו בדקה אם מישהו עוקב אחריה. וזה בדיוק הרעיון, הסביר לי וירג'יל, להיראות נרדפת ולמשוך כמה שיותר תשומת לב.

וככה זה עובד: רוז נכנסת ומסתובבת בחנות בפרצוף חמוץ ומוטרד, מסתכלת לכל הכיוונים בעצבנות ובסוף קונה משהו קטן ומשלמת בשטר חדש ויפה של עשרים דולר. משהו קטן, שעולה פחות מדולר. היא חוטפת את העודף ובורחת משם כמה שיותר מהר.

אז וירג'יל נכנס בהבעה סמכותית ובצעדים שמשדרים הרבה ביטחון עצמי ומתחזה לנציג משרד האוצר של אמריקה. "ראית פה גברת?" הוא שואל את החנווני. וירג'יל שולף תג. הוא הראה לי אותו במכונית. התג נראה אמיתי, כי הוא באמת אמיתי. אם מסתכלים עליו מקרוב רואים שכתוב מחלקת חיות הבר והדגה – וירג'יל זכה בו במשחק קלפים "פרעה", ככה הוא אמר, אבל מי בודק תג מקרוב כל כך? "בחורה גבוהה. תלתלים בלונדיניים, שמלה כחולה?"

"הרגע יצאה מכאן!" החנווני אומר, הוא זוכר אותה היטב. "היא שילמה בשטר?" וירג'יל שואל. "שטר עם המספר הסידורי הזה..." והוא מקריא את הספרות מהפנקס שלו. החנווני מוציא את השטר של רוז מהקופה והפה שלו נפער בתדהמה. זה אותו המספר בדיוק! זהו. הדג בלע את הפיתיון.

"היא יצאה לפני פחות מחמש דקות", החנווני אומר. "אולי עוד תצליח לתפוס אותה". "יש לנו אנשים שמחכים לה על הכביש מחוץ לעיר. ידידי, היה לך הכבוד לפגוש את בת הדודה של בּוֹני פַרקֶר". "בת הדודה שלה?"

"קוֹני. זייפנית ידועה לשמצה. הציפה את האזור הזה בשטרות מזויפים". וירג'יל לובש זוג כפפות כותנה ומוציא בזהירות את השטר (החוקי למהדרין) מידו של החנווני, מרים אותו, בוחן אותו באור וממלמל, "ברור, מזויף". ואז הוא מסתכל לחנווני ישר בעיניים. "אתה יודע שזו עברה פדרלית לקבל כסף מזויף".

החנווני בולע את החדשות הרעות בזעזוע, אבל וירג'יל תמיד מחליט לנהוג ביד רכה. "אני רואה שאתה בן אדם ישר", הוא אומר. " אולי אפילו תקבל פרס..." וזו הנוסחה השלמה.

קודם פחד ואחר כך תאוות בצע. שילוב חזק. וירג'יל כותב קבלה על השטר המזויף כביכול – הרי החוק דורש ששטרות מזויפים יוחרמו מיד – ויוצא מהחנות עם השטר של רוז ביד. כך הוא מרוויח את הסכום שרוז שילמה קודם – רווח נקי.

בשלב הזה רוז כבר נמצאת בחנות הבאה. בדרך כלל היא זריזה יותר מווירג'יל.

וירג'יל יוצא מהחנות עם הכסף, מעביר דף בפנקס שלו למספר הסידורי הבא בתור ונכנס לחנות הסמוכה. התפקיד

שלי כלל רק דבר אחד. להפעיל את המנוע. ומסתבר שאפילו את זה לא הייתי מסוגל לעשות. אחרי עשרים דקות ושמונים דולר ביד קפצו וירג'יל ורוז פנימה. "קדימה, נוסעים!"

אבל מרוב בהלה הידיים שלי הזיעו ומשכתי את ידית המשנק והצפתי את המנוע. לעזאזל. דחפתי בחזרה את המשנק, סובבתי את המפתח ולחצתי על דוושת הגז. ניסיתי להכניס הרבה אוויר פנימה כדי שתהיה הצתה טובה. המנוע השתעל. ענן קטן של עשן שחור נפלט ממכסה המנוע. זה הספיק.

הכנסתי מיד להילוך. המנוע השתעל עוד פעם, המכונית קיפצה קדימה ונעצרה. ניסיתי שוב. הפעם לחצתי על הדוושה עוד יותר חזק. עוד עשן נפלט. הנאש קרטעה שוב ונעצרה. הפעם היא נכבתה. לגמרי. וירג'יל הכה בשתי ידיו בלוח המחוונים. "יופי! ממש נפלא!"

"זבוב ספרדי", מאת ויל פרגוסון, תרגום: איריס ברעם, 453 עמ', הוצאת כתר