שקרים בשם האמנות של בכרי

החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להצטרף לתביעה אזרחית נגד מוחמד בכרי, במאי הסרט "ג'נין, ג'נין" שתיעד כביכול את הקרב במחנה במבצע חומת מגן, מעוררת צורך להסביר את אטימותה של מערכת המשפט הישראלית דווקא כלפי הלוחמים היהודים. זו שעד היום דחתה את דרישת הלוחמים להעמיד את בכרי לדין פלילי על דיבה והותירה אותם לבדם מול בג"ץ (שהתיר את הקרנת הסרט) בערעור אזרחי על צדקתם. הכל בשם חופש הביטוי.

בעשייה דוקומנטרית, בניגוד לדיווחי החדשות המהירים, לא אמורים ליפול "אי דיוקים" ובוודאי שאין לערב תעמולה ושקרים בסרט המכונה אחר כך דוקומנטרי.

מסע הייסורים של לוחמי חטיבה 5 בג'נין התחיל בערב פסח 2002 מייד לאחר שמחבל מתאבד חיסל משפחות שלמות במלון פארק בנתניה. פרידה מהמשפחה, גיוס, הצטיידות וכניסה לקרב עקוב מדם במחנה הפליטים בג'נין, על הקרקע, כששר הביטחון נמנע מהפעלת מטוסים כדי למנוע נפגעים אזרחיים. 13 הרוגים ועשרות פצועים, ועוד שבע שנים של ניסיון לקבל את תמיכת צה"ל ומדינת ישראל במאבקם על טיהור שמם מהאשמות שקריות על פשעי מלחמה.

"מסע הייסורים" של מוחמד בכרי, על פי מאמרו של העיתונאי עלא חליחל הוא בכלל מסע אמנותי של כוכבי העבר הערבים, מסע אל האינטגרציה בין יהודים לערבים שפשוט נתקע מול טענות הלוחמים מג'נין על שסרטו של בכרי "ג'נין ג'נין" מאשים אותם בפשעי מלחמה.

בכרי "נרדף", אומר חליחל בעקבות מאבקם של הלוחמים נגדו. בכרי הוא מעמודי התווך של התיאטרון והקולנוע הישראלי, קובל הסופר. מתנהל נגדו "מסע התנכלות". לא פחות. כדי לחזק את הטענות המופרכות מתחבא חליחל מאחורי הביטוי "ערבוש", למרות שאיש מהלוחמים לא השתמש בביטוי מעולם.

תרבות השקר

חליחל שוכח לעשות דבר אחד פשוט: לבדוק אם ההאשמות החמורות של בכרי כלפי החיילים שלחמו ב"חומת מגן" הן אמת. הוא מסתפק בכך שאולי חוסר הדיוקים בסרטו "היו כאלה כמו בכל עשייה דוקומנטרית". בכרי הפך אם כן לקדוש ערבי ישראלי מעונה, בשל סרט "דוקומנטרי" שמביא "סיפור שונה". הברנז'ה הטלוויזיונית בישראל סערה הרבה יותר לאחר סרטיו של אייל סיוון, יהודי כשר, אבל חליחל חושב שהכל בשל היותו של בכרי ערבי.

כדאי לחליחל לא לבנות את תדמיתם של יוצרים ערבים ישראלים או פלסטינים על תרבות השקר. הוויכוח בין לוחמי ג'נין לבכרי אינו ויכוח על נראטיב ציוני ולא על זכויות או שטחים. בכרי מאשים את הלוחמים במעשים שלא היו ולא נבראו. בסרט תיעודי ששודר בערוץ 1 כבר בשנת 2004 ("הדרך לג'נין")חשף הבמאי פייר רחוב את כל השקרים – הטענות שבית חולים נפגע מפגזי טנק הופרכו בצילומי בית החולים השלם, הסיפורים על דריסת גופות, טבח של מאות, הופרכו אחת לאחת בצילומים וראיונות עם הפלסטינים שטענו אותן. גם שליח האו"ם הפריך זאת לאחר בדיקה. יותר מזה, לוחמי הפתח שלחמו מול חיילי צה"ל סיפרו על לחימתם בקרב והעידו שמבין 54 ההרוגים הפלסטינים, מחציתם היו לוחמים. הם עצמם התעקשו על נראטיב הלחימה המכובד מבחינתם ולא על סיפורי ה"טבח" שלא היה.

צילומי האוויר של המחנה שהוצגו לאחר הקרב מראים את גודלו של המחנה לעומת אותן סימטאות ובתים בודדים שנפגעו בקרב המדובר. צילומי אוויר של הקרב נמצאים ומתעדים את הקרב ואין בהם מעשים נוראים כאלה שבכרי מספר עליהם. אם חליחל נתלה בעבודה דוקומנטרית, הוא לא יכול לזלזל בה, כאילו בכל עשייה נופלים "אי דיוקים". לא מדובר באי דיוקים, מדובר בשקרים גסים ומתועבים.

בכרי יכול היה להפיק סרט תעמולה, או סרט דרמה ואיש מהלוחמים לא היה פונה אליו. אבל הוא התעקש על סרט תיעודי ועל ה"אמת " לכאורה שלו, כדי להעביר את הסיפור של קרב ג'נין לדורות הבאים ולצופים הנכחיים באזור ובכך גרם ללוחמים להיאבק על שמם. בג'נין נפתח בימים אלה סינמטק. האם לסרטו של בכרי יש מקום שם כסרט תיעודי?

בסאגת המאבק על האמת בסרט הזה, לא מדובר ביחסי החברה הערבית והחברה היהודית בישראל ולא בערבוב מעשיהם של מנהיגים מסיתים מסוגם של ראאד סלח ובשארה, כאילו שניהם נהגו בסך הכל בחופש הדיבור הנהוג בדמוקרטיות. מדובר במאבק על שמם של אזרחים שנקראו להגן על מדינתם, לא "להרוס מחנה פליטים על יושביו" ולא להרוס עיר שלמה. הטענות השקריות הללו הן כבר חלק מהמאמר החדש הזה.

מסופר ועיתונאי מצופה שיבדוק את הנורמות העיתונאיות שלו לפני שהוא תופר חליפה של נרדף ומנפנף בשמה של האמנות כאשר בסך הכל הוא נתבע לומר אמת. הוא ובכרי.