החברות הכי טובות
כשויקי ואנסטסיה מלוד הצטרפו לסדנת המוזיקה שהעבירה קורין אלאל, במסגרת פרויקט של מפעל הפיס, הן אפילו לא ידעו מי זאת. עכשיו הן כבר מגיעות אליה הביתה כדי להתייעץ
מעט מאוד תיכוניסטים בישראל יכולים להגיד שקורין אלאל היא חברה שלהם. אחת שמתקשרת, שואלת מה חדש בחייהם, כמה הם השיגו במבחן האחרון והאם הם מתמידים בחזרות על השיר החדש, כי הרי ידוע שבלי חזרות אין תוצאות, או ככה לפחות אומרת אלאל.
כשויקי אטקוב ואנסטסיה אוחוטסקי בנות ה17- נכנסות לסלון ביתה של אלאל בכפר גנות, זה נראה טבעי לחלוטין לשני הצדדים שהן יטיילו בין החדרים, יתיישבו על הספה ויבקשו מרותי, זוגתה של קורין, להכין להן תה. "אנחנו בקשר מאוד חזק", מספרת ויקי. "מתקשרות אחת לשנייה ומדברות הרבה בטלפון וגם מדי פעם נפגשות. אנחנו באות אליה הביתה ויושבות איתה סתם בשביל הכיף, לדבר על החיים. אם יש חג או סתם משעמם פשוט קופצות לבקר. אני לא תופסת ממנה מורה שלי, מבחינתי היא חברה לכל דבר."
ויקי ואנסטסיה נפגשו עם אלאל במסגרת הפרויקט של מפעל הפיס "יוצרים גדולים, יוצרים קטנים," שבו יוצרים מוכרים נפגשים עם בני נוער ומדריכים אותם בתחומם."אני נהנית מאוד שיש לי כאלה חברות צעירות," אומרת אלאל. "הן בחורות מקסימות שכיף לי לשמוע מה עובר עליהן וגם לראות אותן מתקדמות ומתפתחות מוזיקלית."
אנסטסיה: "את יודעת, קורין, לפני כמה ימים המורה שלנו לספרות הראתה לנו קליפ של שיר ישן שעשית פעם עם עוד זמרים והיה לך שם שיער ממש ארוך ויפה, למה שינית"?
אלאל: "כנראה שזה משהו שעשיתי פעם עם מיקי גבריאלוב. פתאום התחילו להעלות הכל לאינטרנט, ואני מגלה שם דברים שאני לא זוכרת בכלל שעשיתי."
איך היה המפגש הראשון עם קורין?
ויקי":חברה שלי סיפרה לי על הסדנאות האלה והחלטתי שאני רוצה להצטרף אליהן יחד איתה. כשבאתי לשם לא ידעתי מי זאת קורין וחברה שלי הצביעה עליה ואמרה 'הנה קורין'! לא הבנתי מה היא רוצה כי לא הכרתי אותה. ראיתי את קורין עם הגיטרה והסיגריה והיא מאוד מצאה חן בעיניי. באתי אליה ואמרתי לה 'שלום, אני תלמידה שלך."'
אנסטסיה: "אני עזבתי את התיאטרון והצטרפתי לסדנה כי שמעתי מויקי שמעניין שם ושקורין מלמדת טוב."
מה גרם לכן להירשם מלכתחילה?
ויקי: "הלכתי על זה וזהו, בלי לחשוב יותר מדי. זה נשמע לי מעניין ואמא שלי בדיוק קנתה לי גיטרה, אז אמרתי לעצמי 'למה לא."'
שלג בבאר שבע
אלאל הייתה מהאמנים הראשונים שהחלו להשתתף בפרויקט "יוצרים גדולים, יוצרים קטנים" והיא לא מבינה איך לא המציאו את זה קודם. "זה גיל שאין עליו כיום יותר מדי תשומת לב ולכן אנחנו לוקחים ילדים שהם עוד לא לגמרי מעוצבים ומפגישים אותם עם אמנים מכל הארץ שמציעים את מרכולתם," היא מספרת" .לא עושים לילדים בחינות כניסה או קבלה, כל מי שרוצה מוזמן וזה בא ממש בשביל האנשים. זה נראה לי מדליק, אז נכנסתי לזה."
אנסטסיה (מימין,( קורין אלאל וויקי צילום: יובל חן
השנה הסדנאות המיוחדות האלה מתקיימות ביקנעם, כשבשנים הקודמות הן התקיימו בערים נוספות ברחבי הארץ ואם זה תלוי באלאל, אין עיר שבה היא לא תעבור ותלמד. "הילדים יוצאים משם הרבה יותר מבינים במוזיקה והופכים מילדים שבאו ולא ידעו כלום לילדים עם ידע בסיסי. אני פותחת להם את המקום הזה של יצירה, שכל אחד יכול ליצור אם הוא רק רוצה ומכוון לזה והם גם לומדים שכל דבר שהם רוצים, מספיק שיתמקדו בו והם יכולים להצליח לקבל אותו אחרי תהליך של למידה ויצירה."
מה את עושה בשיעורים שלך?
"אנחנו כותבים שירים ביחד, אני מסבירה להם על מוזיקה, על דו-רה-מי-פה-סול, על איך נהיית הרמוניה, על מה עושים עם תווים, על סאונד וכל העולם הזה שהוא מאוד מעניין. הייתה מישהי שהגיעה לשיעור עם בובת מצ'בושי, קצ'שושי, איך אומרים את זה"?
את מתכוונת לטמגוצ'י?
"כן, היא כל היום רק שיחקה עם זה ונראתה לא מתעניינת, אבל בסוף הסדנה היא כתבה שיר מאוד יפה שנקרא 'הלוואי ויהיה שלג בבאר שבע.' טקסט כזה לילדה בת 12 זה משהו מאוד מיוחד ועמוק."
וככה גם ויקי ואלאל הכירו, בסדנה בעיר מגוריהן לוד, אליה הצטרפה גם אנסטסיה לקראת האמצע. "הייתה ברמלה ילדה בקורס משחק שהייתה באה אליי תמיד בסוף השיעור," מספרת אלאל. "היא הייתה מנצלת את הדקות האחרונות של השיעור שלי ולוקחת כמה שיעורים על אקורדים ונגינה. היא לא יכלה להחליט מה היא רוצה להיות, מוזיקאית או שחקנית. קשה להחליט בתוך חודש מה הייעוד שלך והיא הצליחה לגשר בין שני העולמות."
היו הבדלים בין עיר לעיר?
"בבאר שבע באו אנשים יותר צעירים, ממש ילדים בני 12 שחגגו יחד איתי את הבר מצווה. בקריית שמונה החתך של הילדים היה יותר מבוגר והיו שם בעיקר בנות. היו שם שני ילדים שגרו ליד החרמון וההורים שלהם הביאו אותם במיוחד פעם בשבוע כדי להשתתף בשיעור, הם ממש התאמצו. הייתה שם קבוצה גדולה וכולם רצו לשיר, כולם רצו לשיר שירים מוכרים ובהתחלה ניסיתי להילחם בזה כי רציתי שהם יכתבו שירים ולא ישירו שירים קיימים, אבל בסוף הבנתי שאם זה מה שבא להם, לשיר שירים מוכרים, אז שיעשו את זה. הייתי צריכה להיות רגישה מאוד למה הילדים רוצים, מה הם מצפים ומה בא להם."
היו עוד אתגרים?
"בלוד היו שני ילדים שדיברו רק רוסית, אחד רוסי ואחד גרוזיני. לא היה לי צ'אנס להבין אותם וויקי הייתה מתרגמת בינינו, היו רק חמישה ילדים בכל הסדנה הזאת וזו דוגמה לרמלה, שיש שם חוסר עניין בתחומים האלה ואנחנו צריכים לגרום להם להתאהב בזה. חוץ מויקי, כמובן, שלא הפסידה אף שיעור."
ויקי: "אחרי השיעור הראשון רצתי לאינטרנט וראיתי כל מיני קליפים שלה כדי לדעת מי זו קורין."
ואהבת?
"כן, מאוד, היא זמרת מהממת."
קורין, לא מוזר לך שאת באה למקום שבו לא מכירים אותך?
"ממש לא, זה בדיוק המקום שבו אני רוצה להיות, שיכירו אותי מאפס ונעשה היכרות אינטימית של אחד על אחד. הם לא יודעים בדיוק מי אני, רק שאני מופיעה מדי פעם בטלוויזיה ושאני זמרת, וזה הכי כיף ככה." רעב אדיר
למרות ההיענות הלא גדולה בחלק מהערים, עדיין מדובר בפרויקט חשוב מאוד שמביא לערי הפריפריה את התרבות שברוב השנה היא נחלתה הבלעדית של תל אביב. "יש שם רעב אדיר," מספרת אלאל. "שני ילדים שהשתתפו בסדנה שלי הקימו להקה, והיו עוד כמה ילדים שהתאהבו בתחום ועכשיו הם ממשיכים את הדרך. בכל מקום שאני מגיעה אליו אני נתקלת ברצון מאוד גדול לעשות מוזיקה. בתל אביב הכל יותר פשוט, יותר קל להתקדם, אני חושבת שהילדים מקריית שמונה, שהיו יורדים בשלג כדי להגיע לשיעור, יגיעו רחוק לא פחות מהתל אביבים כי יש להם את התשוקה."
מה קורה בשיעורים הראשונים?
"יש דיבור כללי על מוזיקה, אני מספרת להם קצת על התיאוריה ועל עצמי ואיך מתחילים לנגן."
ויקי: "היא בעיקר נותנת לנו ידע וביטחון. היא הראתה לי כמה אקורדים, רשמה לי אותם בחוברת ואמרה לי להתאמן איתם בבית. אחר כך נרשמתי לבית ספר למוזיקה ובסוף נשברתי, אבל לאט לאט, אני בעיקר עצלנית ומוותרת לעצמי יותר מדי בקלות, אבל לומדים עם הזמן. בעיקר הרגשתי שאני לא מבזבזת את הזמן שלי כשאני שם."
אלאל: "היה לה רעב מאוד גדול והרבה קטעי שבירה כשהיא אמרה לי שהיא לא רוצה לנגן יותר. אין מה לעשות, גיטרה זה כלי שדורש הרבה רצון והרבה אימונים ואיכשהו כאב לה באצבעות ולא היה לה נוח וזה פשוט לא דיבר אליה, אז הלכתי איתה. התחלנו לדבר יותר על שירה, על ענייני מנעד קול וחיפשנו את כיווני השירה שלה." הייתה הופעה משותפת?
ויקי: "כן, הופענו יחד בהיכל התרבות המקומי. קורין ניגנה ואני ואנסטסיה שרנו שיר מקורי שלנו שנקרא 'לא נתקעים' והוא מדבר על ילדים בגיל שלנו שלא צריכים להיתקע אם הם נתקלים בקשיים בדרך וצריכים להגיע להישגים גבוהים." מה יהיה בהמשך הקריירה?
ויקי: "אנחנו עובדות עכשיו על כמה שירים ביחד. יש בחור שמפיק אותנו ואנחנו מקימות להקה. אחר כך נביא את זה לאולפן ונוציא אלבום יום אחד."
אלאל: "אתה שם לב שהן מדברות על שירים? בנות שלפני שנה לא חשבו בכלל על מוזיקה כבר מדברות על הקלטות. זה הקסם הזה של המוזיקה." יבוא יום וקורין תארח אותך בהופעה שלה?
אנסטסיה: "וואו, זה יהיה החלום הכי גדול שלי, אם זה יקרה אני פשוט אהיה בשמיים. אני זוכרת שהלכתי להופעה של קורין והיא פתאום הייתה שם אדם אחר, לא המורה השקטה והרגועה בכיתה אלא פרועה יותר, משוחררת מאוד."
אלאל":בשמחה גדולה, יש לה קול מדהים ומיוחד מאוד, שאם היא תתאמן ותפתח אותו היא עוד תגיע רחוק. אני מאמינה שעוד נופיע יחד."
זכות יוצרים
ויקי ואנסטסיה לא לבד. זו השנה הרביעית שבה מפעל הפיס מריץ ברחבי הארץ את המיזם "יוצרים גדולים, יוצרים קטנים," שבו נפגשים בני נוער מחטיבות הביניים עם היוצרים המובילים בארץ בתחומם. עד היום הפרויקט כבר עבר באופקים, באר שבע, צפת, חצור הגלילית, קריית שמונה, רמלה ולוד ובשנים הקרובות הוא צפוי לעבור בעשרות ערים נוספות ברחבי הארץ עם יוצרים נוספים.
חוץ מאלאל התגייסו לפרויקט המיוחד הזה גם הסופרת דורית רביניאן, הכוריאוגרפית רננה רז, השחקנית דליה שימקו, המוזיקאים אלון אולארצ'יק, יהודה עדר ומיכה שיטרית והיוצרת תמר קרוואן. לרוב בני הנוער זו הפעם הראשונה שבה הם נחשפים ליוצרים האלה ובין הצדדים מתפתח קשר בלתי אמצעי בסדנאות שבועיות שכל אחת מהן אורכת כשלוש שעות.
הסדנאות הן ללא תשלום וכל אחד מבני הנוער בוחר בעצמו לאיזו מהסדנאות הוא רוצה להירשם. "בעשור האחרון התחלנו לסייע גם לתחום התרבות," מספר מנכ"ל מפעל הפיס שאול סוטניק. "במסגרת הזו אנחנו יוזמים פרויקטים שמטרתם לחשוף בני נוער, בעיקר מהפריפריה, לתרבות שמטבע הדברים זמינה ונגישה בעיקר לתושבי המרכז. זו הזדמנות חד פעמית הן לילדים והן לאמנים, והמשובים החמים שקיבלנו על היוזמה הזו מאוד מעודדים".
בואו לבחור את המורה של המדינה
"ידיעות אחרונות" בשיתוף עם מפעל הפיס, הסתדרות המורים בישראל, חברת פילת ו-ynet מכריזים על תחרות "המורה של המדינה". בואו לבחור את המורה של המדינה, מלאו את טופס המועמדות, ספרו לנו מי המורה שלדעתכם ראוי לזכות בפרס הצטיינות ובהכרה ציבורית ואולי הוא יזכה להיות אחד מששת המורים המצטיינים אשר ייבחרו על ידי ועדה של אישי ציבור מובילים בתחרות. אפשר להמליץ על מורים שעליהם הומלץ גם בשנה שעברה. ניתן להגיש מועמדות עד 15 בינואר 2010.
לפנייה לכתב/ת 
