איך נפלו גיבורים
ואן דאם ולונדגרן ממחזרים את "חייל אוניברסלי", סטיבן סיגל הפך לזמר ורק סטאלון עוד מקווה להשיב עטרה ליושנה: כיצד הפכו כוכבי האקשן הגדולים מאלילי נוער לקריקטורות נלעגות?
"חייל אוניברסלי" של אמריך. איפה הוא ואיפה הם
את הסרט ההוא אתם מכירים היום כסרט הקאלט "חייל אוניברסלי", ואותו במאי אלמוני, רולנד אמריך שמו, נסק מאז לקריירת בימוי מפוארת של שוברי קופות גרנדיוזיים ("היום השלישי", "2012"). ומה עם שני גיבורי הפעולה? ובכן, אותם תוכלו למצוא בבתי הקולנוע בישראל בסרט "חייל אוניברסלי: הדור הבא" ("Universal Soldier: Regeneration"), שמיועד להפצה ב-DVD בארצות הברית במהלך החודש הבא. למעשה, נכון לעכשיו, ישראל היא אחת המדינות היחידות בהן הסרט צפוי לצאת בכלל אל בתי הקולנוע. פלופ כלכלי במחשבה תחילה, אם תרצו.
"חוזרים בגדול", מבטיחים הפוסטרים שמתנוססים בגאווה ברחבי הארץ, כשהם מתייחסים לשני הכוכבים הוותיקים. אבל אין לטעות: סביר להניח שלא בקאמבק מפואר עסקינן אלא בהעתק חיוור ומזדקן של אותם כוכבי על מוצקים, ניסיון נואש לחלוב עוד טיפה מהמעט שנותר ממעמדם כגדולי המאצ'ואיסטים בקולנוע.
עבור שניהם, המצב הזה אינו עניין של שנה-שנתיים: גופו המסוקס של ואן דאם, "The Muscles from Brussels", לא שזף את מסכי הקולנוע בארצות הברית מאז 1999 (היה זה המשך נוסף ל"חייל אוניברסלי", שנחל כישלון טוטאלי בקופות). לונדגרן עצמו נטש את המסכים שנתיים קודם לכן (ב"ג'וני נמוניק" הלא ממש מוצלח), למרות שבשנים האחרונות ניסה את מזלו לא פעם בבימוי.
בחברה טובה
המסלול מכוכבות-על לתעשיית סרטים זולים שמדלגים על בתי הקולנוע אינו ייחודי לואן דאם ולונדגרן. סיפור עלייתם ונפילתם של השניים הוא למעשה תמונת מצב עגומה של גורלם הטרגי של כוכבי האקשן הגדולים של שנות ה-80 וה-90. אז, היו אלו ימים יפים ופשוטים עבורם ועבור מעריציהם: השחקנים היו שחקנים, השרירנים היו שרירנים, ולא היה כל צורך לערב מין שלא במינו. לראשונים היו דרמות האוסקר והקומדיות החינניות, לאחרונים סרטי אקשן מאצ'ואיסטיים, רדודים ומסעירים. הלוחמים הקולנועיים הללו, שרובם ככולם ניהלו את הקריירה שלהם על פי המודל שעיצב ברוס לי בשנות ה-70, הפכו לגיבורי הילדות של דור שלם.
לצד ואן דאם ולונדגרן, היו שם גם סטיבן סיגל שהצטרף לזירה ב-1988 והפך לכוכב ענק בשנות ה-90 בזכות "מצור ימי" והמשכוניו; צ'אק נוריס שהפך לשחקן מספר אחת של אולפני "קנון" בבעלות הישראלים מנחם גולן ויורם גלובוס, לאחר שאלה הזניקו אותו לתהילה עם "מחץ הדלתא" ו"מבצע בעורף האויב"; ארנולד שוורצנגר, השרירן שעלה לגדולה בזכות "קונאן הברברי" וזכה לקריירה קולנועית מפוארת שנפסקה למעשה רק בעשור האחרון; וכמובן סילבסטר סטאלון שפרץ עם "רוקי" שהוא עצמו כתב והמשיך עם "רמבו" ואינספור להיטים נוספים. הסרטים בכיכובם בדרך כלל לא ממש זכו לשבחי הביקורת - ביניהם, נדמה שרק שוורצנגר ובמידה פחותה סטאלון הצטיינו בבחירת תפקידים מוצלחת למדי - אך הם הפכו ללהיטים מסחריים בזכות קהל גברי צעיר וצמא לדם.
קשה להגיד שמישהו מבין כל אלו הצליח לשמר את מעמדו. בזה אחר זה, כוכבי האקשן סבלו מכשלונות כלכליים ומעמדם הלך וצנח. מאלילי נוער, הבריונים הקולנועיים הפכו לקריקטורות נלעגות של דמויותיהם הסטריאוטיפיות. אז נכון, זה גם עניין של גיל, אבל ברוב המקרים, זה לא שהם פרשו מהתחום: הם רק נדחקו לשוליים.
סטיבן סיגל - מכוכב קולנוע לכוכב ריאליטי
ומה בשנים האחרונות? סטיבן סיגל זכה להצלחה מפתיעה כמוזיקאי אבל הוא השלים את הפיכתו ל-has-been טוטאלי כשעבר ממסכי הקולנוע לסדרת ריאליטי טראשית במיוחד, שמלווה את פועלו כשוטר מן המניין ("Steven Seagal: Lawman").
הקריירה הקולנועית של צ'אק נוריס גוועה יחד עם זו של אולפני "קנון", וגם ההצלחה הטלוויזיונית המרשימה שלו בשמונה העונות של הסדרה "ווקר" לא הצליחה להניע מחדש את הקריירה הקולנועית המקרטעת שלו. ושוורצנגר - הוא אמנם נהנה מקריירה מפוארת שללא ספק מורגשת גם בהוליווד, אבל עושה זאת כמושל קליפורניה, לא כשחקן קולנוע.
נראה שעידן המטרוסקסואליות וה-bromance הותיר את חותמו גם בגיבורי האקשן שהכרנו. חישבו לרגע על סרטי הפעולה המצליחים של השנים האחרונות, אלה שליוו גיבור בודד במאבק חסר סיכוי כאחד מול רבים - טרילוגיית ג'ייסון בורן "משימה בלתי אפשרית", טרילוגיית "המטריקס" - הגיבורים הפכו מעודנים ואלגנטיים יותר, ושרירני העבר, חסרי יכולות המשחק (שלא ממש נדרשו מהם, אם להיות כנים), פינו את מקומם לטובת שחקנים אמיתיים, כאלה שלמדו משחק ולצורך התפקיד גידלו את מסת השרירים ההכרחית לז'אנר.
עוד לא אמר נואש
אחד מאותם גיבורים מיתולוגיים מתכוון לשנות את המצב, או לפחות להציג את הניסיון המרשים ביותר להשגת המטרה. מדובר כמובן בסילבסטר סטאלון וסרטו "The Expendables", שצפוי לצאת לאקרנים בקיץ הקרוב. סטאלון עצמו תמיד היה עוף מוזר בקרב החבורה הזו: הוא הפך לכוכב בזכות עצמו עם "רוקי", שגם זיכה אותו במועמדות לפרס האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר, המשיך ליהנות מלהיטים מסחריים בזמן שחבריו שקעו בתרדמת קולנועית ואף הפיח חיים חדשים בדמויותיהם המיתולוגיות של רוקי ורמבו בעשור שבו נדמה היה כי אין להם מקום על המסכים.
"רוקי". תמיד ידענו שהוא שונה מכל השאר
אם יש מישהו שמסוגל עוד להקים לתחייה את גיבורי האקשן, הרי שסטאלון הוא האיש למשימה. סרטו הבא מתהדר בתקציב מכובד (כ-70 מיליון דולר, על פי הערכות בהוליווד) ובקאסט אולסטארס: ג'ייסון סתטהם, ברוס וויליס (שבעצמו היה כוכב אקשן מכובד בשנות ה-80 וה-90), אריק רוברטס, דולף לודגרן, ג'ט לי, רנדי
קוטור, סטיב אוסטין, מיקי רורק ואפילו המחסל/מושל שוורצנגר בכבודו ובעצמו, בהופעת אורח ראשונה מאז נטש לטובת הפוליטיקה. ואן דאם וסיגל, למקרה שתהיתם, ויתרו על התענוג.
האם השניים יתחרטו על ההחלטה הזו? האם "The Expendables" ישיב עטרה ליושנה ויזניק מחדש את גיבורי האקשן למעמדם ההיסטורי? הציפייה שמעורר הסרט בקרב חובבי הקולנוע מעודדת ובהחלט מצביעה על פוטנציאל מסחרי מבטיח. אבל מכאן ועד קאמבק מפואר של החבורה, הדרך עוד ארוכה. יתכן מאוד שהסרט הוא למעשה רק שירת הברבור, ה"אסטה לה ויסטה" של סטאלון ושות' מתפקידם ככוכבי האקשן המיתולוגיים של הקולנוע.