גם לכם שווה להציל את רשות השידור

רחוק למדי מעין הציבור, נלחמת רשות השידור על חייה. הגברת הקשישה שתקועה לה אי שם בשכונת רוממה הירושלמית ויהיה מי שיאמר אי-שם בשנות ה-80, עוברת תהליך גסיסה איטי. 

הפוליטיקאים חובטים בה, נערי האוצר מצמצמים אט-אט את מנות החמצן, והציבור אדיש לגורלה במקרה הטוב, ומתאווה לחזות במותה במקרה הרע. בימים אלה כופים על עיתונאי המוסד ועובדיו גזירות שונות ומשונות. תוכניות מצטמצמות, שידורים מתבטלים, ניידות שידור מושבתות - ואין פוצה פה.

קלי-קלות להשמיץ את רשות השידור. הקריאה הציבורית לכבות את האורות באולפנים ולהעלות דחפורים על הבניין ברוממה, פופולארית מאוד. די בעיון חטוף בשובל הטוקבקים שמלווה כל דיווח אינטרנטי על רשות השידור, כדי להבין עד כמה הציבור הישראלי שונא אותה.

את הדימוי הבעייתי של גוף שידור מסואב, מיושן ומעונב-מדי, קנתה רשות השידור לעצמה בזכות. אך המציאות רחוקה מהדימוי.

גילוי נאות: כותב שורות אלה הינו עיתונאי עובד רשות השידור בחל"ת. במוקדם או במאוחר בכוונת עבדכם לחזור לעבודה העיתונאית, ככל הנראה הביתה.

לפני כמה חודשים נפגשתי עם ראש מערכת חדשות באמצעי תקשורת מסחרי והשיחה התגלגלה למחוזות הפילוסופיה של התקשורת. הגישה שלנו ברורה, הוא אמר בגילוי לב: אותנו לא מעניין לפרסם מה שחשוב לציבור, אלא את מה שמעניין אותו.

את מה שחשוב ידווח ערוץ 1

אותו מנהל העיד על עצמו שהוא דוחק בכתביו לרגש, להביא סיפורים סוחטי דמעות. דרמות אנושיות. זה מה שהציבור רוצה, זה מה שהציבור יקבל, והוסיף בסרקזם: "את מה שחשוב (ומַשמים), שידווחו בערוץ 1 ובקול ישראל".

כמעט כל עיתונאי ומי שעוסק במקצועות התקשורת יאשר את הקביעה הבאה: אופי עבודתם העיתונאית של אנשי רשות השידור ותוצרתם, שונים מאלה של עמיתיהם. מרבית עיתונאי הרשות הם אי ירוק בים הצהבהב שאנחנו, צרכני התקשורת, מדשדשים בו. יש בהם מוכשרים יותר ופחות, חרוצים יותר ופחות, אבל הם עיתונאים מזן אחר שגדלו בבית מדרש בסגנון אחר: יותר מיושב. יותר אחראי. פחות שטחי. פחות תזזיתי. עיתונאים שמייחסים חשיבות לשיעורי הרייטינג, אבל לא רואים בו חזות הכל. כאלה שרחוקים מהחיבור המגונה בין הון, עיתון וטלוויזיון.

למרות ארכאיותו, מספק המוסד הזה מוצרים שלא תמצאו בשום מקום אחר. לא רבים יתווכחו עם הקביעה שמבט לחדשות של הערוץ הראשון היא אחת מתכניות האקטואליה האמינות והענייניות ביותר בתקשורת הישראלית. כך גם מבט שני ורואים עולם.

רשות השידור, למי ששכח, היא גם תחנות הרדיו הממלכתי. היא יומני החדשות ומהדורות החדשות המקצועיות לעילא ("קול ישראל מירושלים, שלום רב") ברשת ב'. היא המוסיקה העברית ברשת ג', הקלאסית של קול המוסיקה, ערוץ 88 FM הפיינשמקרי ורשת א' שפונה לאוכלוסיות ספציפיות שאין להן כל כלי ביטוי אחר. וגם ערוצי רדיו שמשדרים בלעז לעולם הרחב ולישראלים דוברי שפות זרות. היא גם מענה הולם בשידורי הרדיו בפרסית ובערבית לתעמולת האל-ג'זירות למיניהן.

למרות קשישותה, רשות השידור הייתה ונותרה בית ספר משובח להכשרת עיתונאים, בשום פנים לא בית גידול של "טאלנטים", מילה מתועבת שנכנסה לז'רגון. בית ספר שלא מתבייש לדרוש מחניכיו לתת ביטוי לערכים ציוניים ויהודיים, לצד ערכים אוניברסאליים וליברליים של עיתונות נאורה.

מובן מאליו שרשות השידור צריכה לעבור טלטלה גדולה עד מאוד. לא ניתוח למתיחת פנים, אלא חיתוך אכזרי בבשר החי. התייעלות, התרעננות, וכן, למרבה הצער, גם פרישה של עובדים. כבר שלוש שנים מתברברים מנהליה בדיונים אין-קץ עם פקידי האוצר, מתגלגלים בין ישיבות ממושכות עם נציגי הוועדים, מתדפקים על דלתותיהם של שרים ושל חברי כנסת, ואין רפורמה. הכל דיבורים.

האירוניה הגדולה היא שהרפורמה בהישג יד. אם המהפכה לא תתחולל בקרוב, רשות השידור תחדל, וכולם יודעים שלא תיפתח עוד לעולם. הרי לכאורה אין דבר קל מלסגור. בתוך שניות ניתן למצוא את המחוקק החרוץ שייעתר לאתגר ויעלה על שולחן הכנסת הצעת חוק פופוליסטית לסגירת הרשות.

ראוי שהמשבר הנוכחי במוסד השידור הוותיק והמוכה הזה, יזרז את פקידי האוצר לפתוח את ידם, יביא את הפוליטיקאים לעמוד ביצרם וידרבן את ההנהלה ואת נציגי הוועדים לתת "פוש" נוסף, הכרחי, ולצאת לדרך לרפורמה הגדולה.

אבל הקריאה הזו מופנית במיוחד לאנשי התקשורת, מפריחי הסיסמאות המלומדות על זכות הציבור לדעת ועל חשיבותה של תקשורת חופשית, ובעיקר כלפי פליטי הרשות שעושים חיל באמצעי תקשורת אחרים. אתם, שהגנתם בחירוף נפש על ערוץ 10 המסחרי; שכיסחתם בזעף כל מי שהעז לקרוא לסגירת תחנת הרדיו הצבאית, עליכם להוכיח שאינכם מסתפקים בצקצוקי לשון צדקניים. השחיזו את עטיכם, מלאו את העיתונים במאמרים לא אובייקטיביים, תנשכו כפי שכלבי השמירה של הדמוקרטיה צריכים לנשוך. הזדעקו בקול גדול להגנת האי הירוק, כדי שלא נטבע כולנו בים הצהבהב.