"תת רמה? שטויות, זה פופ"
תמיר קליסקי מאתניקס, מי שאחראי להזנקת הקריירה של אייל גולן, לא מתרשם מהטענות נגד המוזיקה המזרחית. "זו מדינה היסטרית", הוא אומר, ולא מסתיר את דעתו על הסנוביזם של הרוק: "בשביל הסכום הנכון, כל אמן יופיע בחתונה"
קליסקי. חלק אינטגרלי (צילום: עידו ארז)
13 שנים חלפו מאז הוציא אייל גולן את "בלעדייך", האלבום שגילה אותו לכל בית בישראל והפך אותו לכוכב. מאחורי היצירה - וגם מאחורי "חייל של אהבה" שלו, אחד האלבומים הישראלים הנמכרים ביותר בכל הזמנים - עמדו כמובן שני חברי להקת "אתניקס", תמיר קליסקי וזאב נחמה. מבלי להגזים, ניתן לומר שהשניים שינו את עולם המוזיקה הישראלי מן הקצה אל הקצה והפכו את המוזיקה הים תיכונית רלוונטית מתמיד. אחרי שהסגנון סבל מירידות וגלגולים שונים בתחילת העשור שחלף, בסופו הוא הגיע לשיא אדיר.
"השנים שבהן אנשים - בוא נקרא להם מעדות המזרח - היו מסווגים במעמד סוציו אקונומי נמוך, חלפו. לשמחתי ולשמחת כולם, זה הולך ועובר מהעולם", אומר כיום תמיר קליסקי, "יש הרבה אנשים, ולא משנה מאיזה מוצא הם, שמרוויחים סכומים יפים, יש להם חיים יפים ויש כסף בכיס. גם אפשר לשלם לאמנים שאתה אוהב ולבוא להופעות שלהם כמו שצריך.
"מצד שני האמנים אמרו, אוקיי, אנחנו כבר לא במצב שאנחנו צריכים להופיע רק עם קלידן ודרבוקה, אנחנו גם יכולים להרים הפקות עם 15 או 20 נגנים. היצירה הזו משפיעה על הקהל. יש הופעות גדולות? לא רק שאני אבוא, אני גם אביא את כל החברים והמשפחה שלי.
"בוא לא נטעה ונאמר שכל זמר מזרחי יכול להגיע לקיסריה", הוא מוסיף, "עדיין מדובר בקבוצה חזקה של שישה או שבעה אמנים שנמצאים הרבה שנים בשטח ויש להם עשרות להיטים".
דודו אהרון הגיע להיכל התרבות באלבום השני.
"נכון, וזה קרה בגלל עבודה נכונה של המנהלים שלו, שהיטיבו להבין מה צריך לעשות בשביל למתג זמר והוא הוכיח את עצמו. אגב, לדודו אהרון יש ארסנל גדול של להיטים שהוא כתב לעצמו ולאחרים".
הצד השני של האולפן
קליסקי (47), קלידן, מוזיקאי ויוצר, תמיד היה איש של אחורי הקלעים. בכל 20 שנותיו באתניקס ובעבודה עם אמנים אחרים, הוא מעולם לא התראיין לכלי תקשורת לבדו, רק עם שאר החברים בלהקה. זאת למרות שבאמצע שנות השמונים, במקביל ללהקת "מוסקבה" (הגלגול המחאתי הראשון של "אתניקס"), קליסקי היה לרגע אחד במרכז הבמה. הוא הוציא שיר בשם "צא מזה" שהפך עם השנים לפריט אהוב בקרב אספני מוזיקה ישראלית.
אייל גולן. נהיה אורח כבוד במעגל של דן שילון (צילום: אלוני מור)
"היה אפילו עוד שיר שהוצאתי", הוא מגלה, "להגנתי אני אגיד שייעדתי את עצמי מגיל צעיר להיות מפיק מוזיקלי, אבל באותו זמן רציתי לדעת מה יקרה אם אכנס לאולפן, אקליט את עצמי, אשיר את עצמי ואעבור את כל השלבים של אמן. ידעתי שזה יעזור לי לראות מה קורה מהצד השני, מהצד של המפיק. לא היו לי שאיפות להיות זמר, זה היה הליך לימודי ובאמת למדתי מכך הרבה. למדתי גם שזמר אני לא וחשוב מאוד להבין את זה בחיים".
היכולות המוזיקליות המצוינות של קליסקי בהחלט התגלו תוך זמן קצר: במהלך 20 השנים האחרונות הוא לא רק הפך את אתניקס ואייל גולן לאבן דרך במוזיקה הישראלית, אלא עבד גם עם יהורם גאון, שרון חזיז, אריאל הורביץ, רפי פרסקי, זאב טנא ועוד רבים. בשנים האחרונות הפיק מוזיקלית את המופע של עידן יניב ואת המופע המבוקש של שלומי סרנגה, "מונו". "זה עיקר גאוותי", הוא אומר על המופע של סרנגה, "זו באמת דוגמה למופע שחושבים עליו משהו אחד בחוץ, ואחרי שרואים אותו, חושבים משהו אחר לגמרי. אני באמת לא יודע איך להגדיר את החוויה הזו, ושלומי יוצא שם גדול".
סרנגה במופע "מונו". "שלומי יוצא שם גדול" (צילום: דודו אזולאי)
קליסקי הפך להיות חלק אינטגרלי במוזיקה היומיומית שלנו ומלבד סרנגה, לגאווה החדשה שלו קוראים אילן נורי. זמר מזרחי צעיר שנבחר אצלנו לאחת ההבטחות של השנה הבאה. "אילן נמצא היום במקפצה", אומר קליסקי, "הוא באמת יכול להשתחל לקבוצה שדיברנו עליה, לאמנים הגדולים, עם עבודה נכונה וסבלנות ועם החומרים הנכונים".
את קליסקי מכוון כיום רעיון בסיסי אחד בעבודה עם האמנים. "מי שהוא סוס דוהר ונמצא במקום טוב, לא צריך אותי", הוא מסביר, "אותי צריכים החבר'ה החדשים שרוצים להגיע לשם, ולשם אני הולך. אני זה שעובד מאחור ומשלח לקרב. אני מקווה שאוכל לעזור להם ליפול בכמה שפחות מכשולים".
"זו בסך הכל מוזיקה". קליסקי (צילום: עידו ארז)
הוא בהחלט מכיר את כל המכשולים, שהציבו בפניו ובפני חבריו ל"אתניקס". "כשהקלטנו את השיר 'קטורנה מסאלה' עם זהבה בן, היתה שיחה בינינו לבין חברת התקליטים, ששאלו את עצמם אם זה צעד נכון", הוא נזכר, "השיר הופיע באלבום השני שלנו ובאותה התקופה היה הלך רוח שבאלבום שני, להקה מסיימת את דרכה ואם היא לא, אז האלבום עתיד להיכשל. היו כאלה שחשבו ששיתוף הפעולה הזה יהרוג את הלהקה אבל אנחנו החלטנו לעשות אותו, כי הרגשנו שזה נכון. מה שקרה זה שקהל שלא ראינו מעולם קודם התחיל לבוא להופעות שלנו.
"ההבדל בין אתניקס ללהקות אחרות הוא שאנחנו לא הופענו רק בתל-אביב, הופענו בכל מקום בארץ", הוא מוסיף, "ומה לעשות, אנחנו מהמזרח התיכון. גם אם אנחנו מתכחשים לכך ביום יום, כי אנחנו חיים פה באטימות מסוימת. כשהתחלנו לשתף פעולה עם אייל גולן, החלטנו לעשות אלבום שנקרא 'ים תיכוני', קיווינו שקצת יתייחסו וישמיעו, אף אחד לא תיאר לעצמו שזה יהפוך לאותו הטירוף".
ביונסה לא טובה יותר
מלבד האהבה למקצבים הים תיכוניים, לקליסקי היה חשוב גם להעביר את המסר לקהל הרחב. "ראינו שישנה התרחשות גדולה אצל אנשים ששומעים את המוזיקה הזו, אבל שאין לה ביטוי אמיתי בתקשורת. בהחלט השתמשנו בשם שלנו כדי לקדם את המוזיקה. אני זוכר שהגענו למעגל של דן שילון יחד עם אייל גולן, ודן שילון אמר לנו: 'אפשר לסמוך על המוזיקה הזו? זה בסדר?'. הוא קיבל את המילה שלי שאף אחד לא יברח לו מהטלוויזיה. כשהם קיבלו את נתוני הרייטינג, אז אייל גם נהיה אורח כבוד בתוכנית."המשחק אמנם התחיל להשתנות. אבל הוא לא השתנה לגמרי, כי יש גם עניין תרבותי. מובן שלא כולם אוהבים את זה וחושבים שזה ראוי. אבל זה אף פעם לא ישתנה. גם את זוהר ארגוב ואת אביהו מדינה לא השמיעו פעם, גם אז חשבו שזה תת רמה, היום זה קלאסיקות. אז כשהיום אומרים על המוזיקה המזרחית תת רמה - אני לא מתייחס. זה שטויות, זה פופ. הכל תחת הכותרת של פופ. אם אנחנו נקרא טקסטים מחו"ל של ביונסה או ריהאנה, נראה לך שהם יהיו טובים יותר?".
מלבד טיעון התת רמה, טוענים לאחרונה שהמוזיקה תופסת את המקום של סגנונות אחרים.
"המדינה הזו לא נורמלית. לוקחים פה כל דבר כשינוי מהותי בחיים. אז כרגע המוזיקה המזרחית על הגובה. היא אמנם תמיד תהיה על הגובה, אבל יש עליות וירידות. עכשיו היא חוגגת את העובדה שהיא מתקבלת בכל מקום. אחרי זה יתרגלו אליה, היא תקבל את המקום שלה והיא תהפוך לעוד ז'אנר מצליח.
"בישראל נורא היסטריים. לימדו אותנו בגיל צעיר, משום מה, ששירי משוררים זה משהו מאוד
חשוב. בעולם לא ממש שמים על הדברים האלה. יש תרבות פופ מאוד גדולה ומה שקורה זה שאם הפלאפון שלי יצלצל עם שיר של קובי פרץ, זה יגרום לגיחוך. כולם יחשבו, מה זה הצלצול הזה שיש לו. אני כופר בדברים האלה. מוזיקה זו מוזיקה, מי שרוצה להלחין שירי משוררים ולעשות את זה טוב, מצוין. מי שרוצה לשיר: "אוהב אותך אוהב אותך למה עזבת?", אז שישיר מה שהוא רוצה. איפה פה הבעיה? לא הצלחתי להבין, אני מצטער".
לצד הריבוי הגדול בלהיטים, האמנים, כאמור, ממשיכים למלא את קיסריה ולהרוויח הרבה יותר מאמני גלגלצ למיניהם, בזכות ההופעות בחתונות ובאירועים. ומה שמצטייר בעולם הרוק כפחיתות כבוד, הופך, לדעת קליסקי, ליתרון ענק עבור האמנים.
"קודם כל, בסכום הנכון, כל אמן בעולם יופיע בחתונה, גם הרולינג סטונס. ובגלל שמסתובב בתחום הזה הרבה כסף, ההפקות הופכות גדולות ומפוארות יותר. אין כאלה דברים ברוק היום. החבר'ה מופיעים כל יום, הם הופכים טובים יותר, צוברים ניסיון ושרים יותר טוב. בקשר לגיחוך? אם אראה לך תמונה של להקת מוסקבה משנות השמונים, לא תאמין כמה נראינו מגוחכים.
"אני תמיד אומר שיש סטיגמה", הוא אומר ברצינות בכנות, "מי ששר כואב עם גיטרת דיסטורשן אז הוא עמוק ורגיש, אבל אם מישהו שר כואב והוא מלווה בקאנון, אז הוא בכיין. בסופו של דבר, אני לא יודע מה יקרה בעוד שנה או שנתיים, מה יעבוד ומה לא. אבל למה לעשות מזה בעיה? זו בסך הכל מוזיקה".
