בעייתי מדי

"שלך, סנדרו", ספרו המצוין של צבי ינאי, נחתם בהבטחה מרומזת להמשך; חלק מן ההבטחה היה טמון בנפש האנושית באשר היא וברצונה הבלתי מתפשר ליצור סוף טוב לסיפור, מורכב ככל שיהיה. אני מניחה שקוראים רבים מאד ביקשו לראות את האחים סנדרו ורומולו נופלים איכשהו זה בזרועות זה, למרות כל האזהרות המפורשות של הטקסט, ועם זאת המחבר השאיר פתח כלשהו לתקווה.

ינאי. המשך קורותיהם של סנדרו ורומולו (צילום באדיבות הוצאת כתר)

"מאוחר מדי", ספר ההמשך, הוא אטיוד ארוך על אפסותה של תקווה כזאת. בעמודיו הראשונים אנחנו מתוודעים

שוב ובעקיפין לסנדרו, שספרו – אותו "שלך, סנדרו" האמיתי – הוא העילה להיכרות של הנפשות הפועלות עימו. אבל סנדרו אינו גיבור הסיפור.

זהו רומן מכתבים שבמרכזו עומד רומולו, האח הנעלם מן הספר הקודם, שבוחר ללכת לאיבוד במרחבי הסרנגטי במקום לחכות לגוויעה מזויעה בסרטן ולשדות הצייד הנצחיים של המוות. הוא נגע – בניכור ובריחוק מסוים – בחייהן של כל אחת מן הנפשות המתכתבות כאן, ובספר נבנית דמותו מן ההתכתבויות הללו.

עד כמה אפשר בכלל לבנות "דמות" מדיווחים מקוטעים של דמויות אחרות? כמה נקודות מבט שונות ומתנגשות נחוצות כדי ליצור את אותה מלאות בדיונית שנסתפק בה ולא נערער עליה? ועד כמה יכולה דמות אחת, בכוח רצונה הגחמני, להוביל את העלילה, ולמנוע מאיתנו את הנחמה רק מפני שהדמות לא רוצה להיות חלק מטלנובלה?

מעשה אמיץ, ביצוע בעייתי

כיון שהרצון הזה מתפענח כבר בגב הכריכה, אפשר בהחלט לגלות אותו כאן, ולומר שההחלטה שלא להפגיש בין שני האחים בין הדפים היא מעשה ספרותי אמיץ, אבל הביצוע בעייתי.

רומן מכתבים הוא, במקרה הטוב, ז'אנר שמגבלותיו גלויות לעין; הצורך בהעברת אינפורמציה מרובה לקורא מתנגש

עם רצונו של הכותב ליצור "אוירה" ובכך לפגוע באמינות המכתבים הבדיוניים. כשאדם כותב לזר מוחלט, לאיש שהכיר רק מפי השמועה, בעיית האמינות מחריפה ככל שה"כותב" מאריך בתיאור וחושף את צפונות נפשו, וזה מתרחש ב"מאוחר מדי" מוקדם מאוד, כבר במכתב הראשון מאת אומברטה בנוונוטי, בתו של רומולו הנעלם.

היא כותבת לסנדרו, אותו אנו אמורים להכיר מן הספר הקודם, ולמרות שהיא מכירה אותו מפי השמועה בלבד, היא לא מהססת לחשוף בפניו את חיי הנישואין של האח הנעלם, את זכרונות הילדות שלה ואת תובנותיה המזדמנות בענייני זמן, זכרון ופסיכולוגיה.

התוצאה מטרידה, מאיימת להחיל על הכתוב את אותו ספק שאנחנו אמורים להשעות בקוראנו רומן בדיוני – אבל הרושם הזה מתפוגג לרגעים במכתב הבא, רשמי ונוקשה אבל אמין למדי, של עוזר המחקר והאיש האחרון שראה את רומולו בבקתה בשמורת הסרנגטי ממנה נעלם.

אלא שהספק מושעה רק לזמן קצר, כי מיד אחר כך אלברטינה רומנה, חברת ילדות של אומברטה ומי שהיתה לאהובתו של רומולו, מתחילה לכתוב על דמותו של האיש ועל אהבתה אליו לזר מוחלט, ושוב – בוידוי ארוך, במונולוג עם מנעד היסטורי ופסיכולוגיסטי רחב מדי, ב"מכתב" בן עשרות עמודים שאינו מאפשר אפילו לקוראים סבלניים במיוחד לפתח חיבה כלפי רומולו, או לחוות את העצב הכרוך בהעלמותו.

אדם אינו כותב ממוארים לעצמו

אחרי המכתבים מגיעה חטיבת-טקסט ארוכה שהיא יומנו של רומולו; בפסקה אחת, בתחילת הדברים, הוא תוהה אם היומן יגיע לידי אחיו וגם שואל את עצמו אם ספרו של סנדרו אינו אלא אמתלה שלא לכתוב אוטוביוגרפיה "אמיתית", שלא

לפתוח "חדרים לא נוחים לצפיה", וכאילו היה מצוי בתחרות מתמדת עם אחיו ועם ספרו, הוא מעמיס על היומן שלו תגובות, תשובות ונקודות מבט שונות לגמרי על חייה של המשפחה השסועה שלו.

זה לא יומן, זה ממואר אוטוביוגרפי שבו שזורות סצינות יפהפיות, כמו הפגישה-שלא-התרחשה עם האח, אבל גם כאן הבחירה באופי הדיווח יוצרת פגימות בלתי נמנעת באמינותם של הדברים המדווחים. אדם אינו כותב ממוארים לעצמו.