חטא החריזה המאולצת

חריזה בכל מחיר

לעיתים קרובות מדי, בתחרות בין האגו של האמן היוצר-מבצע לבין הסופראגו הביקורתי שלו, הראשון מנצח. לפעמים הניצחון ממש מביך, כמו ב"לילי מרלין" של אריק ברמן. הקשבתי לו רוב קשב השבוע, בעיקר מפני שלא האמנתי למשמע אוזני.

ברמן. המוזיקה דווקא מצוינת (צילום: יוסי דוס-סנטוס)

ברמן הוכתר כבר בכל הסופרלטיבים שאפשר להדביק למי שכותב את שיריו בעצמו, והנה הוכחה שדבר לא יעמוד בדרך להגשמת חזונו השירי. נאמנות למקור ההשראה? מה פתאום. על אף שהשיר נשען בבירור על "לילי מארלן", יצירת הפופ הידועה ביותר מימי מלחמת העולם השניה, לברמן נדמה שמותר לו לעוות את השם המקורי כרצונו. ולשם מה? כדי לייצר מזה איזשהו חרוז, וכך לילי מרלין מחכה ל"אני" הדובר בשיר "על הטרקלין".

איפה, בכל היכלות השפה העברית, אולמות הנשפים שלה וחדריה, מצא ברמן את הצירוף העילג הזה? האם ייתכן שהוא חושב כי מי שמאזין לו יכול לקבל צירוף כזה בלי טרוניה מפני שהמילה "טרקלין" קצת פחות נהירה מ"חדר", וכך אפשר לשחרר למאזינים את "על הטרקלין", כשאי אפשר לומר בשיר מתקבל על הדעת שהיא "חיכתה על החדר"? אבל זה לא נגמר בכך. קשיי החריזה הובילו את ברמן לזווג ללילי מרלין גם "עראק וריטלין", כאילו היה מוכרח להדגים לשומעיו את כל חטאי החריזה המאולצת בשיר אחד. המוזיקה, אגב, מצוינת.

ארץ אחרת

נתוני ההצלחה המרשימים של "ארץ נהדרת" בעונות האחרונות מאפשרים לה לפנות לכל כותב קומי מקומי ולהזמין ממנו חומרים חדשים, אם במקרה הכותבים הקבועים סובלים מצניחת סוכר בדם או עייפות החומר. אלא שלכבוד הפרק הראשון בעונה החדשה, הוחלט שלא לסמוך רק על עבודה עברית, וכך קיבלנו מערכון מגויר לעברית על השימושים האפשריים באייפון.

אלה כללו, בין היתר, פאות לחיים, מיכל להזרקת חרדל, אמצעי מניעה וטוסטר. לא הורס ולא מפיל מצחוק, אבל נחמד למדי - עד שמגלים את המקור: תודה למגיב מס' 158 על שטרח ולינקק לקטע מתכניתו של קונאן אובריאן שם מצוי המקור הזה.

הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותה של"ארץ נהדרת" הוא שלא מדובר בפלגיאט. קנו את הזכויות, שילמו, תירגמו וביצעו ממש בעצמם. ועם זאת מותר לצופה נאמן שלהם להרגיש - איך לומר זאת בעדינות - קצת מרומה. אמת, המסך מלא בפורמטים מיובאים ומגויירים, כולנו דיירים בכפר תרבותי גלובלי - אבל דווקא כאן קיימת ציפייה סמויה ומוצדקת של הצופים לתוצרת הארץ, אפילו אם היא לא לגמרי נהדרת.

איפה העירום?

אין ספק, הסאטירה הכי טובה שלא תראו על המסך מתרחשת בישיבות ועדת החינוך של הכנסת. שתי פנינים מהשבוע האחרון: ח"כ יעקב כץ טוען שהפרומו לארץ נהדרת מתקשר ישירות לרצח בבני עייש, וח"כ רונית תירוש גולשת לתחומי ביקורת האמנות כשהיא טוענת שהפרומו הוא סמל להתפשטות של ארץ ישראל מערכיה.

הפרומו ל"ארץ נהדרת". מה הם רואים שם? (צילום: אלדד רפאלי)

מה ראו שניהם שלא הצלחתי לראות? ומה ראו הצופים הנזעמים ששיגרו מחאות לרשות השנייה? הלא בפרומו לא נחשף ולו איבר אינטימי אחד. הנשים בו היו מכוסות יותר מרוב הנערות והעלמות המשתזפות בחוף הים, וגם הגברים לא הפגינו אפילו רמז אחד של ערוותם. הכל הוסתר יפה בתנוחות בהן הושיבו את המשתתפים. עירום? זה בראש שלכם, ח"כים יקרים, וזה רק נדמה לכם, וזה לא מצחיק כשאתם מתחילים להגג, בחסות הכוח הבלתי מוגבל שלכם כמחוקקים, על החובה להטיל צנזורה - כדי למנוע עירום שלא היה בכלל.

אחרון המגישים המכובדים

דניאל פאר לא רצה לפרוש מרשות השידור, אבל הודיעו לו שזהו, נגמר. הפרישה הזאת היא תזכורת אחרונה לעידן שבו חיינו פעם, בזמנים שאיני מתביישת להתגעגע אליהם. מגישי חדשות ואקטואליה היו אנשים מקצועיים, רהוטים ואדיבים, שידעו לשאול שאלות מבלי לנגח באגרסיביות כל מי שנקלע לאולפן: הם שמרו על ארשת פנים ממלכתית ומאופקת מבלי שייחשדו באישיות צוננת.

איש לא קרא להם נסיכי קרח, ואם היו מאוהבים בעצמם, הם לא נתנו לנרקיסיזם שלהם להגיע יחד איתם לעבודה והבינו שהם משמשים כלי לטקסטים ולאירועים עליהם הם מדווחים. לא יהיו עוד כאלה, ותודה לדניאל פאר שהיה בין אלה.

לא יוקרה ולא מעמד

דולין מלניק, המנהלת החדשה של מפעלות התרבות והאמנות במפעל הפיס, אמרה השבוע שהאתגר הראשון והמיידי שלה הוא לגרום לכך שפרס ספיר יחולק גם השנה "תוך שימור וביסוס מעמדו ויוקרתו". הצרה היא שאין מה לשמר ואין על מה להתבסס: עוד לפני שערוריית השיפוט הגדולה מהשנה שעברה וההתנהלות המבישה של מפעל הפיס סביב העניין, עוד לפני הפגיעה בכבודם של הסופרים שהגיעו לגמר בשנה שעברה

ובכבודו של אלון חילו הזוכה, כבר הבינו בכירי סופרינו שלא נכון עבורם, במרום מעמדם הציבורי, להתמודד נגד פיינליסטים אקראיים לגמרי, ולפיכך לא תראו ספרים של עמוס עוז, א.ב. יהושע, דויד גרוסמן, מאיר שלו ואחרים ברשימות המועמדים הסופיות.

אני מוכנה להמר שרבים אחרים שעיניהם בראשם ומופע האימים של השנה שעברה זכור להם, כבר ביקשו מהמו"לים שלהם לא לשגר את ספריהם לתחרות. במקום פרס חבול ופצוע, חלקי ורדוף שערוריות - אולי כדאי לנסות כיוון חדש ושונה: פרס ליוצרים צעירים, למשל, או פרס שיורחב לתחומים אחרים של היצירה העברית ולא יכלול רק רומנים, או פרס שיוענק בשילוב של שיפוט מקצועי מוקפד והשתתפות (מבוקרת) של קוראים, ויכלול אלמנטים לא-תחרותיים כמו פרס מפעל חיים. עוד הימור, לא מסוכן במיוחד, הוא שמפעל הפיס יתעקש להמשיך ולתפעל את פרס ספיר כאילו לא קרה דבר ויעשה זאת תוך שימוש נרחב במלים הריקות "יוקרה" ומעמד".