מי צריך מנהיג דתי-לאומי?
כבר ארבעים שנה הציבור הדתי יוצא למאבק ואז מגלה שטעה בכתובת, והמציאות נקבעת בחזיתות אחרות. כל עוד לא צמחה בציבור הדתי-לאומי הנהגה רוחנית ראויה, אולי עדיף בלעדיה
בעשרות השנים האחרונות השיגה הציונות הדתית הישגים שלא יאומנו בתחומים רבים: תורה, חינוך, חסד, התיישבות ועוד כהנה וכהנה. במידה רבה, צריך לזקוף זאת לזכותה של ההנהגה.
ואף על פי כן - אין נחת, הציונות הדתית מוצאת את עצמה עומדת בפינה, בנישה, חסרת השפעה ממשית על הקורה במדינה. הישגיה נמחקו, היא איבדה את עמדתה הפוליטית, את מעמדה המרכזי בחברה, הרבנות הראשית נמוגה. לפני 50 שנה היא הרגישה שבידה הבשורה לעם, למדינה. תורת הרב קוק הייתה כה נשגבה ועילאית, מקיפה ומאחדת. האחדות הכוללת קודש וחול, דת ומדע, מסורת ומודרנה, אהבת ישראל והאדם, יכלה לפרנס את העולם כולו. והנה במרוצת השנים הצלחנו אנחנו, תלמידי הרב, לגמד אותה ולדלדלה. נעלמה הבשורה, אין חזון אלא דשדוש רוחני. במידה רבה, גם את זה צריך לזקוף לזכותה של ההנהגה.
חלק מאתנו מביטים בקנאה בציבור החרדי, ההולך ומתעצם, ומבקשים לאמץ את דרכי הנהגתו. אולם אין לנו במה לקנא, ואולי צדקה עשה עמנו הקב"ה בהעדר הנהגה, ובלעדיה נסתדר יותר טוב.
קיים הבדל גדול בין החברה הדתית-לאומית לבין החרדית. הקהילה החרדית היא קהילה סגורה, שיש בה היררכיה ברורה. זה ציבור שמחנך להתבטלות ולמשמעת, ועל כן ההוראות יכולות לרדת מלמעלה למטה. אולם אנחנו חיים באופן עקרוני בקהילה פתוחה, כל אחד ניצב בחזית, איננו יכולים להסתפק ברובוטים ממושמעים, אנחנו מחנכים את תלמידינו לא לטשטש את עצמם, אלא להיות ראש גדול, להוביל, להיות מנהיגים בעצמם. בנינו לא יקבלו הנהגה ממונה כזו או אחרת, אלא אם היא תהא כובשת בעוצמת אישיותה, ברוחה ומעשיה, ומשכנעת בנימוקיה.
ההנהגה שלנו
הנהגה רוחנית ראויה אמורה הייתה להתוות דרך, לדרג את מטרות העל ומטרות המשנה, ולגזור לפיהן את האמצעים. אבל הציבור הדתי מתנהל ללא אסטרטגיה. אחרי מלחמת יום הכיפורים התכנסו אנשי תורה חינוך והתיישבות והקימו את גוש אמונים, כדי להרים את רוחו של עם ישראל שנפלה. הוצבו אז מטרות רבות, כנובע מכלליותה של תורת הרב, אבל הוחלט להתמקד במטרה אחת חשובה מאין כמותה, משום ש"ארץ ישראל בוערת". מאז עברו ארבעים שנה, ופעם אחר פעם, אנחנו מגלים שטעינו בכתובת, והמציאות נקבעת בכלל בחזיתות אחרות.
הבעיה העיקרית כלל אינה גיאוגרפית, אלא מוראלית ורוחנית. עם ישראל לא יתמודד על הארץ כאשר המשפחה מתפרקת, כאשר אין ילודה משמעותית, כאשר קיימת שחיתות מוסרית וריקנות רוחנית. משום כך, לפני שנאבקים על כל גבעה, צריך להיאבק על כל יהודי. כאשר אנחנו נאבקנו בציפורנינו על כל שעל, ידעה ש"ס לזהות את החזית החשובה באמת, היא הלכה לעיירות הפיתוח והרימה במסירות ציבור גדול ממצוקתו הרוחנית, וכך לקחה את כל הקופה.
מעברו הפיזי של החלק הדומיננטי של הציונות הדתית להתיישבות, יצר נתק גיאוגרפי וריחוק נפשי בינו לבין הציבור, לבסוף הפכנו למגזר הדואג לאינטרסים שלו, ומשניא את עצמו בשל כך על הציבור.
לשם השגת היעדים הפוליטיים אף נעשה שימוש בסיסמאות שאינן אמת צרופה (היה לא תהיה, פינוי שטח הוא עקירת התורה, לממשלה אין סמכות להחליט בזה וכדומה). אלא שההנהגה שלנו נשבתה בסיסמאות של עצמה, באמירות שאינן עומדות בביקורת העובדות, ההיגיון וההלכה, ובשמן היא גוררת אותנו לסוג של התאבדות, בלי שום אחריות כלל ישראלית.
נאבקנו, וגם הפסדנו
אחרי 40 שנה שעם ישראל קרוע בשאלת ארץ ישראל, והעולם מתאחד נגדנו, אנו מגלים לחרדתנו שבזבזנו אנרגיה על מאבק אנכרוניסטי. בינתיים הגליל והנגב, שהיו מוסכמים על כול העולם, נשמטו מידינו.
המאמץ הלאומי הכביר לייהוד הגליל, בו נבנתה בתרומות יהודי התפוצות נצרת עילית, נחל תבוסה, כי הערבים שנלחמו בו, גילו שדי לקנות במקומנו דירות בנצרת עילית, וכיום הם רבע מאוכלוסייתה.
אפילו תל-אביב כבר לא לגמרי שלנו. שני שלישים מתושבי יפו הם עדיין יהודים, יש בה בתי כנסת מרובים, ורחובותיה קרואים על שם גדולי החסידות, הבעל שם טוב, רבי דב ממזריץ וכד'. אבל היא הולכת ונקנית על ידי ערבים, וברחובות "גבעת עליה" אי אפשר להתעלם מן הנצנצים שנתלו על בתים רבים בימי הרמדאן וחג המולד.
דווקא הציבור הפשוט, בחושיו הבריאים, יודע לעשות את הדברים הנכונים. יוזמות ומעשים של אנשים מלמטה, כל אחד במקומו, בשטחו, הביאו לנו הצלחות גדולות. יוצאי המגזר נמצאים בכל מקום בזכות עצמם, באופן עצמאי הם סללו את דרכם והגיעו לעמדות הכרעה בכירות (יעקב נאמן, ישראל אומן, ועוד ועוד). כל עוד לא צמחה הנהגה טבעית ראויה, אולי טוב שאין לנו הנהגה שתבלום אותם ותקלקל את יוזמותיהם?
הרב יגאל אריאל הוא רב המושב נוב בגולן. המאמר המלא יתפרסם בעלון "השבת" של ארגון רבני צהר.
