ביקור-רטרו: הבלש טקס מרפי ב"פקודת פנדורה"

The Pandora Directive הוא המשחק הרביעי בסדרת Tex Murphy. משחקי הסדרה עוקבים אחר תיקי החקירה של טקס מרפי, בלש פרטי בודד, ציניקן וביש מזל. 

העלילה מתרחשת בסן פרנסיסקו בשנות ה-40 של המאה ה-21, לאחר מלחמת עולם שלישית. העולם שבו מתרחש המשחק הוא העולם "שלנו", פרט לכך שנוסעים ממקום למקום ברחפות ומוזחים (מוטנטים) מסתובבים ברחובות.

למרות שהמשחקים צבעוניים, הם שואבים השראה חזקה מסרטי הפילם-נואר הישנים בשחור-לבן. הם הקדימו את זמנם מבחינה טכנולוגית, ונחשבים כפורצי דרך בתחום ה-FMV (משחקים שמשולבים בהם קטעי וידיאו מצולמים).

שובו של הבלש? 

הסדרה כללה חמישה משחקי הרפתקה (קווסטים): Mean Streets משנת 1989, Martian Memorandum מ-1991, Under a Killing Moon מ-1994, The Pandora Directive

הנדון מ-1996, ו-Tex Murphy: Overseer מ-1998.

שני המשחקים הראשונים הם קווסטים "קלאסיים" מגוף שלישי (בדומה לקווסטים של Sierra ו-LucasArts), ושלושת האחרונים הם קווסטים תלת-ממדיים מגוף ראשון, עם שיחות וקטעי מעבר המבוססים על סרטוני וידיאו מצולמים.

היו תוכניות להפיק שלושה משחקים נוספים בסדרה, אולם הן נגוזו עם רכישת החברה המפתחת, Access Software, על ידי מיקרוסופט. לאחרונה חזרו יוצרי הסדרה לעבוד יחד ויש שמועות על הפקת משחק חדש בסדרה.

• עוד ב-games: "שלושה קלפים למוות" - משחק חדש של יוצרי טקס מרפי
  

תיק פנדורה

The Pandora Directive, בו נשכר טקס לחקור את היעלמותו המסתורית של מדען ומוצא עצמו במרכזה של קנוניה פוליטית, הוא אחד מהמשחקים הטובים יותר בסדרה (כולם טובים, ראוי לציין).

אחת מהסיבות העיקריות לכך היא הופעתו הבלתי נשכחת של כריס ג'ונס, שגם השתתף בכתיבה ובהפקת המשחקים, בתפקיד טקס מרפי. מדובר בדמות מאוד מובהקת שקל ,להזדהות איתה – אדם סקרן וטוב לב בסך הכול, שהחיים זימנו לו שלא בטובתו כישלונות חוזרים הן בעסקים והן ברומנטיקה.

המשחק כולל סצינות רבות שבהן הגיבור מקבל מסרים סותרים מבחורות, נאבק עם פושעים, בורח משוטרים ומוצא עצמו מרוח על הרצפה – באופן סמלי ומעשי כאחד. זה כמו לצפות בסרט טוב, רק שהשחקן הוא בתפקיד הגיבור, ולכן סביר שיזדהה איתו עוד יותר מאשר בסרט.

העלילה של The Pandora Directive מתחילה זמן קצר לאחר ההתרחשויות במשחק הקודם, אך למרות קריצות בודדות ואזכורים לא משמעותיים, זו ממש לא חובה לשחק בו לפניו.

שמונה סיומים שונים

מדובר באחת מהעלילות המורכבות והחדשניות בתולדות משחקי ההרפתקה. יש למשחק שמונה (!) סיומים שונים בהתאם להחלטות שמקבל השחקן, וההחלטות הללו גורמות

לתפניות והתרחשויות נפרדות גם במהלך המשחק עצמו.

לדוגמה, אם השחקן בוחר להתנהג באנוכיות, מספר דמויות ימצאו את מותן לאורך המשחק, בעוד שאם הוא יתנהג באכפתיות כלפי הסובבים אותו, הוא יוכל להציל חלק מהן.

אמנם זה לא המשחק הראשון שהציע סיומי עלילה שונים והתרחשויות שונות, אך הוא הציג את העלילה השאפתנית ביותר. התוצאה בהחלט מוצלחת. העלילה מתקדמת בצורה מהירה ומרתקת, והדיאלוגים כתובים בשנינות רבה.

האופציות הרבות לפעולה משדרגות את המשחק גם מבחינת אורך חיים, כלומר הופכות את האופציה של משחק חוזר לאחר סיומו לאטרקטיבית יותר.

• עוד ב-games: נחשפו העולים לשלב הגמר בפסטיבל המשחקים העצמאיים
  

עמוס בפאזלים

למרות ההישגים בתחום פיתוח העלילה, לא כך פני הדברים כשהדבר נוגע לחידות במהלך המשחק. החידות ה"קלאסיות", של פתרון מצבים והתקדמות בעלילה על ידי שיחות עם דמויות ושימוש בחפצים, דווקא עובדות היטב.

עם זאת, המשחק כולל לא מעט פאזלים (במלוא מובן המילה – ממש פאזלים שצריך להרכיב) שלא יתאימו לכל אחד. למרבה השמחה, מפתחי המשחק הפיקו לקחים מ-Under a Killing Moon (המשחק הקודם בסדרה) וגילו סלחנות מסוימת כלפי השחקן, בכך שניתן לדלג אוטומטית על חלקם.

בעיה נוספת עבור חלק מהשחקנים תהיה לחץ הזמן שמאפיין חלק מהחידות. כאן פחות הופקו הלקחים, אם כי יש אפשרות לשחק במשחק בשתי רמות, והרמה הקלה מבטלת את לחץ הזמן בחלק מהפאזלים. כך למשל בסצנה ארוכה ומורכבת שבמהלכה טקס נרדף על ידי מישהו ("משהו", יותר נכון), לחץ הזמן מצד אחד מעצים את תחושת הבהילות , ומצד

שני מתסכל ומלחיץ כאשר לא מצליחים להימלט - וטקס נהרג שוב ושוב.

הקדים את זמנו

הגרפיקה של המשחק היא ללא ספק הצד החזק שלו. The Pandora Directive, שהופק בשנת 1996, הקדים את זמנו מבחינה גרפית בכמה שנים טובות.

מדהים לגלות שפרט לרזולוציה (640*480) שהיא נמוכה בימינו, המשחק נראה כאילו יצא לפחות עשור מאוחר יותר. הממשק הגרפי מתחלק לשלושה: מצבי התזוזה והאינטראקציה, שמתבססים על גרפיקה תלת-ממדית מלאה בגוף ראשון, והמצב ה"נוסף" שבו מוצגים קטעי מעבר ושיחות בסרטוני וידיאו מצולמים.

העולם התלת-ממדי המלא והרחב-יחסית, משהו שממש לא היה מובן מאליו באמצע שנות התשעים, עוצב בצורה מרשימה, והתנועה בו מאוד חלקה מבחינה גרפית. הסרטונים צולמו באופן מקצועי והם תענוג לעיניים. בכל הקשור בגרפיקה ריאליסטית, The Pandora Directive הוא הדבר הטוב ביותר שהיה לעולם להציע בשנת 1996, והוא עדיין נראה מצוין.

פסקול חיוור

דווקא בכל הקשור במוסיקה לא למדו כלום מהמשחק הקודם, ואף ניכרת נסיגה גדולה לאחור. Under a Killing Moon כלל פסקול אדיר, ו-The Pandora Directive מציע פסקול חיוור לעומתו – אם כי עדיין פסקול סביר הכולל לראשונה שירים (עם זמרים). הנעימות מותאמות היטב לסיטואציות השונות אך אינן מורגשות במיוחד, אולי מתוך בחירה מודעת. איכות

הסאונד לכשעצמה גבוהה מאוד, כמו גם הדיבוב של טקס בקטעי המעבר, שבהם שומעים את המחשבות שלו.

ממשק המשחק דווקא שודרג משמעותית. השימוש בחפצים והשילוב ביניהם נעשים באופן מאוד אינטואיטיבי. יש מעבר נוח בין מצב התזוזה ומצב האינטראקציה, ושילוב אלגנטי בין הסביבה התלת-מימדית לקטעי הווידיאו. ניתן ללכת באמצעות העכבר במהירויות משתנות, וכן לרוץ ולשנות את נקודת המבט באופן מיידי באמצעות המקלדת.

בנוסף, יש אפשרות להסתכל למעלה, למטה ולצדדים תוך כדי הליכה, וכן להתכופף ולהזדקף. כל אלה נעשים בצורה מאוד פשוטה שדורשת תהליך למידה קצר ביותר. יש לא מעט מצבים שבהם כדאי לשמור את המשחק, ומוקצים לשם כך מקומות ללא הגבלה.

השיגו את הבלש תמורת 37 שקלים

אפשר ואף רצוי לרכוש את המשחק מהאתר GOG במחיר צנוע במיוחד של 10 דולר (כ-37 שקלים), בגרסה להורדה המותאמת למחשבים בני זמננו. אם במקרה יש לכם את המשחק בגירסתו המקורית, מומלץ להתקין אותו דרך תוכנה ייעודית שפיתחו מעריצים ולהריץ מהכונן הקשיח באמצעות תוכנת DOSBox. ההנאה מובטחת.

נכתב על ידי יונתן ילון, מפעיל אתר "הקווסט העברי"