כאדון לעצמו שמאבד שליטה - האם אני אנס?
למען האמת ולמעני, נשמה טהורה, לפעמים בא לי לנפץ את חלון הראווה הנוצץ והבורגני שהזוגיות שלי עם עצמי מציבה בפני העולם המשתאה.
כמו ילד השובב מסרט צ'רלי צ'פלין ששובר חלונות רק כדי להרים מהכביש את השברים ולהביט בעצמו משוכפל לרסיסים, כפרה עליהם.
והילד הזה, הילד, הזה, הילד הזה הוא אני. ילד-פלא, הופ!
וכך, בלילה גשום אחד, התרוממנו אני ואנוכי אהוב-נפשי מעל למיטתנו הזוגית לעייפה, והגחנו ממשכננו החמים והתמים, אל יערות אפלים וטחובים, מדיפי אובדן-מעצורים, שכרון-חושים ומגבונים לחים נטולי-אלכוהול.
האמת? כל האמת? רק האמת? סו הלפ מי מי? תמיד נמשכתי לקטע הזה של אדונים צוננים ועבדים נרצעים, מלכות חריפות ושפחות חרופות:
הפולחנים, הפלחים, הפילוחים, ההתפלחויות והשלפוחיות שנגרמות כתוצאה מהחיכוך המיוזע בין חיקויי-עור לחיקויי-אורגזמה.
כדור הפלסטיק בפה, שמהסה אותי מלומר את מה שבתוכי אני כבר יודע.
שוט תשע הזנבות מולו אני מוכן לסבול למעני בכל תשע נשמותיי.
מקלחת הזהב, תחתיה אני שוכב כקיסר האינקה ביום הכתרתו, אוחז בשרביטו של קצלקלאוטל נחש-הנוצות, וממטיר לתקרה גשם-פז שחוזר אל פניי מראש המאצ'ו-פיצ'ו.
מפאת צנעת-הפרט כפרה עליו, הסוביודיצה ועודף-עניין לציבור, אמנע מלתאר את השתלשלות העניינים הביזארית.
רק אדליף ואומר, כי מימצאי החקירה מגלים התאמה וזהות מוחלטת בין שרידי הד.נ.א של החשוד לזה של הקורבן.
כשחזרתי אל ביתי, מבצרי, מקלטי שלי, שרפתי כל בגד שקניתי לעצמי, שטפתי מעורי בדוש רותח את שרידי מגעי, והתאבנתי באימה מול הקלסתרון הטראומטי שניבט אליי מבעד לערפילי הזיכרון ואדי המראה.
תוהה, בוהה ופועה כשה תועה, אני שואל את עצמי ושומר על זכות השתיקה:
האם יכול אדם לאנוס את עצמו?
ממש כפי שהוא אונס כל יום את עצמו לקום לעבודה, ללכת למסיבות-רווקים, להתחתן, להתחרפן, להביע דעה נכונה בסלון וקרמיקה נכונה במקלחת,
או לטקבק בטירוף כשמשעמם לו רצח?
האם מי שמסרב להיות אדון לעצמו, לא אונס את העבד שבו?
האם לחיות בנחת, פירושו לזיין את עצמך בתחת?
ומי ישים קץ לאונס הברוטאלי, האינדיבידואלי והבלה-בלה-בללי הזה?
ניחשתם נכון, כפרה עליכם - אני, כפרה עלי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
