עבר עשור, עדיין לא מצליחה לשכוח אותו
ברגע של זחיחות דעת, תוך כדי שטיפת כלים, פתאום זה היכה בי. הסיבה שאני לא מצליחה לכונן קשר נורמלי איננה בררנות, לא חוסר מזל, ובטח שלא בחירה מודעת. אני פשוט תקועה על האקס
תמיד חשבתי שאנשים שמתאבלים על האקס המיתולוגי שלהם ולא מצליחים להתגבר עליו גם כעבור שנים ארוכות הם פתטיים. האקס כבר מזמן נשוי פלוס שניים וכלב, והם עדיין מנתחים, מתגעגעים, מקנאים. כאילו מה נסגר איתכם? החיים קצרים, תמשיכו הלאה.
והנה, זה קורה גם לי.
ברגע של זחיחות דעת, תוך כדי שטיפת כלים, פתאום זה היכה בי. הסיבה שאני לא מצליחה לכונן קשר נורמלי איננה בררנות, היא גם לא חוסר מזל, ובטח שלא בחירה מודעת. אני פשוט תקועה בנקודה כלשהי לפני עשר שנים. אומרים שמודעות לבעיה היא 50 אחוז מהפתרון. איפה אני ואיפה 50 אחוז? בינינו, רק ניתוח יכול לעקור מתוכי את הזיכרון שלו, שלא מרפה.
כל כך הרבה קרה מאז, ממשלות קמו ונפלו, אבל דבר אחד לא השתנה: הזיכרון שלו עדיין חי ובועט בתוכי, אם כי מעט מטושטש (אבל אולי זו הראיה שלי שכבר אינה במיטבה, בכל אופן עברו כמה שנים...). אני בטוחה שהוא לא חושב עלי באותה מידה שאני חושבת עליו. דברים קטנים עדיין מזכירים לי אותו, אם זה אותה מסעדה איטלקית שכונתית שמשום מה עדיין מחזיקה מעמד מאז, אם זה אלבום מסוים של שלמה ארצי שכל צליל ממנו מכווץ לי עוד קצת את הלב, אם זה ריח של כוסברה שמזכיר לי את הבישולים הנפלאים של אמא שלו.
עדיין משווה אליו כל גבר שפוקד את עולמי
עוד מבט:
בחורה חסרת מנוחה, רדופת רוחות של אקסים
ללי בלו
אילו רק היה אפשר לספור איקס ימים מה"יאללה ביי" ולדעת שזהו, הכל סגור ונעול - אז הכל היה פחות מסובך. יש לי מגירות שלמות של אקסים בראש, אבל הן לא ננעלות אף פעם
בתוך תוכי אני עדיין משווה אליו כל גבר שפוקד את עולמי: האחד לא חריף כמוהו, השני לא רוקד כמוהו, האחר לא משאיר לי פתקים מתוקים בתוך הנעליים כפי שהוא השאיר. עם כל החסרונות שהיו בו, והאמינו לי שלא חסרו כאלה, מפתיע עד כמה אני חוזרת ונצמדת ליתרונות.
כמה קל לשכוח את היחס המזלזל שהפגין כלפי בחברת אחרים, את הלילות שהיה חוזר עם ניחוח בושם בלתי מזוהה. אומרים שגם כשהייתי בתוך הקשר הייתי עיוורת. שהייתי צריכה לעזוב מזמן, ושמזל משמים שמצאתי בעצמי כוח לטרוק את הדלת ולהתחיל מחדש. נפלא באמת, אבל אחרי שמחיאות הכפיים שוככות, עדיין ההתחלה מחדש לא נראית באופק.
בימים אלה הוא חוגג יום נישואים תשיעי, יש לו ילדים ודירת גן חדשה. הוא לא חיכה הרבה. ואני? אני עדיין מחפשת שותפה לא מעשנת לדירונת שאני שוכרת ברמת גן, נאבקת על קידום במשרד האדריכלים התובעני שבו אני עובדת, ומשדרגת את הכרטיס שלי בג'יידייט אחת ליומיים. אני משכילה יותר, מבוססת יותר, ומטופחת מתמיד, אבל עדיין ישנה באלכסון והולכת לחתונות לבד. אני חושבת שהרגע האירוני ביותר בכל זה הוא הרגע בו הדודות הפולניות שלי חדלו לאחל לי "בקרוב אצלך". אלוהים, אפילו הן התייאשו.
אני יודעת, כל אחד ומסלול החיים שלו, ובכלל, מי אמר שטוב לו? אבל מה זה עוזר לי? הלא עד שתגיע אהבת חיי ותראה לי את הדרך אל האושר, תמיד יהיה לי אותו זיכרון רחוק להיתלות בו, כמו עוגן איתן של ספינה מיטלטלת. זיכרון של זוגיות, כלשהי, לא משנה איזו. משהו שכבר מזמן שכחתי איך הוא נראה, איך הוא מרגיש, ואפילו איך הוא מכאיב.
משתעשעת במחשבה איך ייראה מפגש כזה
לא הזדמן לנו להיפגש מאז. מידי פעם אני משתעשעת במחשבה איך ייראה מפגש כזה, מה אגיד, האם בכלל אצליח להגיד משהו? האם יהיה לי קשה כשיעבור בי רעד של התרגשות? וגם, האם יהיה קשה יותר במידה ולא יעבור בי גל כזה? מה אם באמת יסתבר לי שאני לא באמת מתגעגעת אליו, שזה רק העוגן עצמו שחסר לי? שאין לי באמת תירוץ טוב ומוגדר ללבד שלי? שפשוט לא מצאתי וזהו?
מישהו מכיר רב-חובל פנוי?
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על התמודדות עם האקס המיתולוגי
ואקסים אחרים
הזיכרון שלו עדיין חי ובועט בתוכי
צילום: index open
מומלצים
