ועכשיו למשהו מרגש לגמרי
הפרק הראשון בסדרה "מונטי פייתון, כל האמת (כמעט)", שמציגה את סיפורה של החבורה המיתולוגית, חושף את ילדותם של חבריה בצל מלחמת העולם השנייה ומקורות ההשראה שלהם. לא למעריצים בלבד
“מונטי פייתון, כל האמת (כמעט)”, סדרת תעודה בת שישה פרקים שתעלה היום (א') בערוץ 8, היא מבט אחורה אל הסיפור והמורשת מאחורי הקבוצה הקומית שהפכה לקאלט. הסיבה לחגיגה הוא יום השנה ה-40 לתחילת שידורי תוכנית הטלוויזיה שלה, "הקרקס המעופף של מונטי פייתון", שצוין באוקטובר האחרון בשלל אירועים.
כבר בשיר הפתיחה מרעימה בקולה זמרת נוסח שירלי באסי: "זה סרט תעודי חדש. בשונה מסרטים תיעודיים אחרים על פייתון, זה חדש לגמרי". אבל היתרון בסדרה הוא יותר מאשר הטריות.
גיליאם, ג'ונס, פיילין ואיידל. החברים התראיינו בנפרד (צילום: Gettyimages)
קודם כל, לא מדובר בתוכנית הומוריסטית במיוחד. בין המונולוגים של חברי ההרכב והאנשים שסביבם אמנם משובצים קטעי ארכיון עם פאנץ' ליינים, אבל בסך הכל מדובר בזכרונות, המסופרים לעתים בנוסטלגיה ולעתים במרירות, עם חיוך קטן, אך ללא דמעות צחוק בלתי נשלט.
חבורה שכזאת
הקרקס מכה שנית
אלון גור-אריה
כיצד שוכנעו אנשי ה-BBC לאשר את הפקת "הקרקס המעופף" ואיך הציל ג'ורג' האריסון את "בריאן כוכב עליון"? מועדון הסרט המופרע מצדיע ל"מונטי פייתון"
אולי זה היופי שבסדרה, לפחות לפי מה שמצטייר בפרק הראשון (הערב, א', 21:35, ערוץ 8). ההצגה היבשושית-משהו של השישה מאפשרת לצופה (וודאי למעריצים המושבעים) להבין שהחבורה לא נוצרה יש מאין, כמו מין מפץ גדול, כמו שמפתה לדמיין, אלא צמחה באופן אורגני כתוצאה של הזמן והמקום הספציפיים שבה נוצרה.
במילים אחרות, מדובר בגברים שנולדו לתוך מלחמת העולם השנייה; גדלו בתור הדור האחרון שלא ראה טלוויזיה; ינקו את מה שהם יודעים מהרדיו והתבגרו לתוך ממשל שמאל חדש, עם תחושת השחרור שנשבה בשנות השישים לתוך הממלכה המתפוררת. כל אחד מהדברים האלה מצא את דרכו לאמנות שלהם.
צ'פמן, פיילין וקליז ב"בריאן כוכב עליון". היה הומור פייתוני לפניהם
ההומור הפייתוני שלפני פייתון
כבר בנקודת הפתיחה נשאב הצופה לביוגרפיות של חברי ההרכב וליחסים עם הוריהם, כך שקשה לא להפיק משם תובנות פסיכולוגיסטיות. חמשת הבריטים נולדו בדיוק לתוך תקופת הבליץ, על כל השלכותיה: טרי ג'ונס מספר שפגש את אביו לראשונה בגיל ארבע וחצי, משום שהאב היה בחזית. המפגש עם המבוגר המשופם גרם לו, לדבריו, לטראומה תמידית מגברים משופמים. אביו של איידל היה איש חיל האוויר שנהרג מעט אחרי השחרור, ואימו שילחה אותו כשהיה בן שבע לפנימיה מדכאת בה שהה עד גיל 19. לא בדיוק צחוק ושיגועים.טרי גיליאם, האמריקאי בחבורה, מביא נקודת מבט אחרת כשהוא מספר על ילדות במדינה הצפונית והקרה מינסוטה, בה היה צריך ללכת בשלג לצריף השירותים שבחוץ. אצלו אולי לא היתה מלחמת עולם, אבל היו מאבקים אחרים, בעיקר החרדה מהקומוניסטים, הגזענות הנוראה והלינצ'ים התכופים כלפי השחורים.
ג'ון קליז. הצטלם לפוטו-רומן של טרי גיליאם
כך מתקדם הפרק מחבר לחבר (שכל אחד מהם צולם בנפרד, למרבה הצער), מביוגרפיה לביוגרפיה, עד שמתגלה נקודת ההשקה הראשונה: שנים לפני שהכירו, חלקו החברים כילדים הערצה ל-Goon Show, תוכנית נונסנס קומית של ספייק מיליגן ופיטר סלרס, אי של חתרנות בתוך השמרנות של ה-BBC. מדהים לראות איך כל אחד מהם משחזר את חוויותיו מההאזנה לתוכנית, כאילו תיאמו אותן ביניהם.
בהמשך מסופר איך שאבו החברים השראה מהמחזה הסאטירי Beyond The Fringe של פיטר קוק, ג'ונתן מילר ודאדלי מור. איידל במיוחד התענג לראות איך הם לועגים לכל מה שנאלץ להשתעבד לו בפנימיה: המלכה, הממשלה, המורים והמשטרה. גיליאם, מצדו, חשף את הערצתו להארווי קורצמן, שהקים את המגזינים MAD ו-HELP. כל העדויות הללו מבהירות למעריצי החבורה שהיה הומור פייתוני הרבה לפני מונטי פייתון, פשוט היה לו קשה יותר לצאת את גבולות הממלכה.
הפרק ממשיך לתאר איך החברים נפגשו בתקופת האוניברסיטה: ג'ון קליז, אריק איידל וגרהם צ'פמן המנוח למדו בקיימברידג', טרי ג'ונס ומייקל פיילין למדו באוקספורד. כשקליז הגיע לארצות הברית, במסגרת מופע של אנשי קיימברידג', הוא פגש בטרי גיליאם, שהזמין אותו להצטלם לפוטו-רומן הקומי שיצר במגזין HELP. את הנסיון הטלוויזיוני שלהם בכתיבה לטלוויזיה רכשו חלק מהחברים בתוכנית של דיוויד פרוסט (כן, ההוא מאל ג'זירה), והפרק מסתיים בדיוק כשהחבורה מתחילה לעבוד יחד.
לפי הקרדיטים בסוף הפרק, מדובר במוצר בעל תחקיר מופק היטב, ורשימת המרואיינים המרשימה מעוררת סקרנות לגבי הפרקים הבאים. העובדה שבנו של ג'ונס הוא אחד המפיקים ודאי זיכתה את היוצרים בגישה לחומרים שרבים אחרים לא הגיעו אליהם.
פיילין וג'ונס. פחד ממשופמים
מומלצים
